הקולות מסיביבי נשמע כמו בעולם ענקי,וכשפתחתי את העיניים
הצבעים צפו מסביבי כמו דגים באקווריום-לאט ולאורך.
לרופאים שקטעו את רגליי לא היה הרבה מה להגיד,חוץ מזה שמה
שהציל אותי היה זה שישבתי חגור במושב האחורי וכרית האוויר
שפעלה כראוי. לרכב הישן לא היו מנגנוני הגנה מורכבים כמו
בחדשים, וגם עם זה היו מצילים לי רק רגל אחת. אולי כך עדיף,
בלי רגליים בכלל-במקום לצלוע על אחת כל החיים. עם התאונה
גיליתי הרבה דברים על עצמי ואחרים שסבבו אותי. הוריי שלרוב היו
הצופים מהצד על הצורה בה גדלתי הופיעו שוב. לדעתי, המאמץ שהם
השקיעו היה לא בשיקום שלי אלא בשיקום היחסים ביננו, או
אולי-טיפול מתקדם ברגשות האשמה שלהם.לא הרגשתי הרבה חרטה, כזה
אני. הרגשתי הרבה חוסר אונים ופאסיביות במחשבה על הדברים החיים
וויתרו לי עליהם. למרות זאת היתי מלא בתקוות לכך שהדברים
ישתפרו ויותר מכל הרגשתי גירוד מעצבן בכף הרגל. כף הרגל שלא
היתה שם ולעולם לא תשוב.
למרות שחלק ענק בחינוך שלי היה בזה שלא קיבלתי יותר מידיי
פינוקים וכסף (בעיקר),דבר שלא יכולתי לומר על התקופה שלאחר
התאונה.
בחדר שלי שכנו עוד כמה ברי-מזל, שאיבדו חלק מעצמם. אני היתי
הכי צעיר. מולי שכב לו עובד מכרות בגיל במעבר, שרטן על כל דבר
ודבר שקרה ולא קרה.המזל שלו הגריל לו גדם עד המרפק בידו
הימנית, האדם החסון שהתהלך במסדרונות היה פעם פועל קשה יום
שהרוויח את לחמו כשהוא עבד במקומות אפלים וחנוקים בידו העצומה.
לא עוד.
במיטה לידי שכן אדם צעיר ושמח. הרכב החדש שקנה לו אביו לקראת
יום הולדתו היה כנראה מהיר מידי. או אולי הבחור עצמו היה עקשן
מיידי להגיע ליעדו במהירות האפשרית. או שאולי השבר בגולגולת
בהוא קיבל במתנה בערב הראשון לשנתו ה-23 היה המחיר שהוא מוכן
לשלם בעד 20 דקות של ריגוש במהירות הקול על הכביש
החוצה-אטלנטי.
הסד המגוכח שבו הוא שכב, בשביל לאכות את העצמות השבורות
לחתיכות הפלטינה שהושתלו שם לא הלם אותו, אבל למרות הכל הוא
היה מצליח להצחיק אותנו כשהוא מגמגם בדיחות גסות ומפרכס בידו
המקופלת, הרופאים אומרים שככה הוא ישאר ("גם ככה יצא בנס").
מאוניברסיטה היוקרתית אליה הוא התקבל (בכוחות עצמו) לפני כמה
חודשים, הודיעו שהם לא יכולים לקבל אותו בגלל שרמות המשכל
המשוערות החדשות שלו אינן מתאימות ל"מוסד המכובד שלהם".
גם מאמן קבוצת הכדורסל שלו מבקר מידיי פעם, ומספר לו על
ההשגים.
אבל במיטה הרחוקה, בצד הימני שכב לו המקרה הגרוע ביותר. לפחות
בשבילי זה נשמע נוראי עד כדי כך שלא רציתי לדמיין את עצמי
במקומה.
דוגמנית מסלול-החמה ביותר, מדגמנת בתצוגות אופנה יוקרתיות,
ידועה בכל ה"עיר", מופיע על כל עמוד שער של כל ירחון
אופנתי.והדוגמנית הזו נפלה. לא נפלה מצוק, אלא פשוט נפלה.
פשוט...
פשוט כשהיא חזרה מאוד מסיבת יחצ"נות לביתה המפואר בשכונה
היוקרתית והמבודדת (כזאת שמקיפים בגדרות ושמים מחסום עם שומר
בשער), היא מעדה על בקבוק הוודקה ונפלה על שפיץ השולחן המועצב
באמצע הטרקלין. על הגב.
למחרת מצאה אותה עובדת הבית כשהיא שוכבת על הרצפה כולה לבושה
ב"מלבושים חגיגים", האיפור מרוח בגלל הדמעות והיא לא זזה.
הדוגמנית אמרה לחדרנית שלא הרגישה כלום מהמותניים ומטה כשהיא
מייפחת מרוב בכי. כשהחדרנית הרימה אותה לספה, הדוגמנית התעלפה
מכאב. לעובדת הבית שהיתה רגילה למצבי הרוח של הדוגמנית לא היה
ממש איכפת בהתחלה והיא לא שמה לב לזה שהדוגמנית שכבה על הספה
במשך שעתיים עד לזמן שבו כל הבית היה נקי.

במשך עבודתה עובדת הבית היתה נוהגת לזרוק מילה פה ושם לבעל
הבית, ולמרות שזאת לא הגיבה,עובדת הבית המשיכה... לאחר שעתיים
כשהגיע הזמן לשאוב את האבק מהספה, עובדת הבית ביקשה מהגברת
לזוז. וכשהיא לא הגיבה גם לזה, אז עובדת הביתה הבינה וזה מה
שגרם לה להתקשר לאמבולנס. שבועיים במצב תרדמת עברו, ואז
הדוגמנית (כבר) לשעבר התעוררה במיטה בבית החולים. ליד
המיטה.שלה חיכו שלוש מכתבים: מכתב פיטורים,חשבונות ומכתב
שהודיע על פטירתה של דודתה הזקנה. כשהיא החליטה לפתוח את אחד
המכתבים ולקרוא היא הבינה שמתחת לצוואר שום-דבר לא עבד.
הרופא הסביר לה שאם עוזרת הבית לא היתה מרימה אותה לספה היה לה
סיכוי לשיקום תוך שבוע, שבועיים מקסימום ("עם הטכנולוגיה של
היום..."), אבל כשהיא הרימה אותה היא השלימה את "מלאכת" קריעת
עמוד השדרה ופתרה אותה מהאפשרות הזאת.
וכך,היא נשארה, יפה עד כדי דמעות-משותקת עד הצוואר.
לפעמיים היתי מסתכל עלייה וברגעיים של דממה... כל-כך יפה...