וכאילו כדי לירות בלבי כדורים עשויים כאב
תספר שאתה יוצא הרבה בימים האחרונים,
אולי שכחת לומר לי שהבדידות
לפעמים מכריעה אותך מכובד מחשבותיך-
אסור לערבב בין שמחה לצער
וצריך לדעת היכן נמתח הגבול הדק
שבין ייאוש לבין רצון אמיתי לשכוח
איך השקט לפעמים מוציא אותך מדעתך,
איך זיכרונות כובשים ומשחיתים
כל פיסה מלבך הבוגדני
שמיהר לחתום וויתור ולהסתלק.
כדור אחרון. המחסנית ריקה מרגשות
כשאני צוללת אל מעמקי נפשי האפלה
ולא מוצאת דבר פרט לעשן המתפוגג באוויר
ונעלם אל תוך ריאותיי אותן ניסית לנקב במיליון שקרים.
את הקרבה המאוחרת שלנו אפשר לפטור בגעגועים
כשלפתע השתיקה נמלאת במה שאין לך להגיד
ובהרבה שברי מציאות שלא נתתי דעתי עליהם קודם-
אלכוהול נוח לך כמעט כמו אלצהיימר,
אתה יודע. תמיד תוכל להגיד שאולי אהבת,
אתה פשוט לא זוכר כרגע איך.
ואני, בניגוד אליך, לא שמה את לבי למכירה,
לא אוצרת של מחשבותיי במוזיאון.
אתה מצמיד כנפיי פרפרים בסיכות אל הקיר.
כמו שתפסת אותי ושחררת
רק כשכבר שכחתי איך עפים
ואת נתיב הנדידה לארצות החמות.

התרחקנו בימים האחרונים
כאילו היינו זרים זה לזה מאז ומעולם.
זה לא מכאיב לי יותר מדי עכשיו,
יכול להיות שכבר התרגלתי לישון לבד.
דמעות זה רק תופעת לוואי,
אני אומרת לעצמי
כשאני בוכה וקוראת את העלון המצורף
לכל הפרידות הכואבות.
דמעות מיועדות לאלו שלא שוכחים
לאהוב את עצמם, כשאדם אחר אוהב.
אפילו מישהו פעם אמר,
"במערכת יחסים יש שני אנשים. לא רק את".
(זו הייתה תדהמה מבוקרת. כמעט כמו פיצוץ מבוקר).
רציתי להצביע על סיבות שאינן תלויות בפרמטר בודד כמוני,
להוכיח שמתמטיקה למתחילים קלה הרבה יותר מרגשות,
להראות שידעת לעשות מאיתנו גרפים שבחנו כל שינוי
מספרי, כמותי וסטטיסטי באהבה שלי אלייך.

אני זוכרת איך גמעת בשקיקה
כל מילה שאמרתי על העבר
רק כדי לנסות לפענח מה היה פשר החיוך העצוב
שעלה פעם על שפתיי, כשעוד היינו יחד.
"אהבה היא תרופת פלא לבדידות",
אמרת לי והתפלאת
שתמיד הרגשתי לבד.





התייאשתי מלנסות למצוא שם לפיסת החיים הזו. יכול להיות שיש
דברים שאי אפשר לתייג ולשים בצד. יכול להיות. בכל מקרה, אני
אשמח לקבל הצעות לשם.