ברבע שעה איחור, הפעיל ליונאל אילונג את צופר מכוניתו. לכל
הצופרים בעולם יש פחות או יותר אותו צליל, פה, פה, פה, אבל לא
לצופר של ליונאל. זה מנגן, פה פאה פיי, פה פאה סיי, פה לאה
ליי. די מעצבן ומביך הייתי אומר, כי הכול מסובבים את הראש
בחיוך האומר מי זה הדפוק הזה? אבל לליונאל לא איכפת. ירדתי
בזריזות מדירתי ונכנסתי למכונית שלו.
"איפה המסעדה?" אמרתי בקוצר רוח, "כמה זמן ייקח לנו להגיע
אליה? אני מקווה שהיא לא נמצאת מחוץ לחיפה."
"בעיר התחתית, על יד הנמל." משיב ליונאל, "אני רואה שאתה מת
מרעב."
"אני מתחיל לראות אותך בצורת קציצה, ליונאל. עוד כמה דקות
איחור ואני הייתי מתחיל לטרוף אותך."
"או, או, קצת סבלנות," צוחק ליונאל, "עוד מעט תאכל את הסטייק
הכי טוב בחיפה."
לליונאל יש את הצחוק הכי יפה ששמעתי מעודי. לא צחוק פתטי של
זמר אופרה, הו, הו, הו, לא צחוק טראגי כצחוקו של ליצן בהופעתו
האחרונה, אף לא צחוק מתנשא, מהתל, עוקץ או מתבדח, אלא צחוק
שכולו חיים, שמחת חיים. וכשאתה שומע אותו צוחק, מצטחקות הצרות
שלך ומתפוגגות. ליונאל צוחק בעיניו השחורות והזוהרות, בקמטים
בקצה העיניים, במלוא פיו החושף שני טורי שיניים לבנות, ובתנועת
כף ידו המברישה את שערו השחור והמתולתל. אני אוהב להצחיק את
ליונאל, את האירי המטורף הזה, ששום דבר לא מעכיר את מצב רוחו
האופטימי. אין לי הסבר מדוע ליונאל הוא כזה, אולי האירים הם
כאלה, אולי הוא נולד כזה, אין לי מושג. אני רק מודה לאלוהים
שהוא מין טיפוס כזה.
"אכלת כבר שם?"
"לא. אבל חבר שלי, שגילה את המסעדה, המליץ עליה כחוויה
קולינארית והאיץ בי לגשת לשם מהר ככל האפשר, לפני שכולם יגלו
אותה והיא תהפוך למסעדה מסחרית עם אוכל המוני טפל."
"נו," אני אומר, "אז תן כבר גז. עד שאתה מדבר יהפכו כול
הסטיקים שלהם לסוליות נעלים."
"שמע," אומר ליונאל, "תעשה לי טובה ואל תתנפל על האוכל
ברעבתנות כמו איזה כלב. אתה יודע איך הכלבים, אתה נותן לכלב
סטייק בגודל של צלחת וטרח הוא בולע אותו במכה אחת ומיד מקשקש
בזנב, תביא עוד צלחת. אתה צריך ליהנות מהסטייק. תאכל אותו לאט,
כמו חתול. ראית איך שחתולים אוכלים, תלמד מהם. קודם הם מריחים,
אחר כך מלקקים ורק בסוף הם אוכלים, לאט, שוב מלקקים, מפסיקים,
מסתכלים מסביב, מה נשמע חברים, איך העניינים, ככה גם אנחנו
נעשה. זו ארוחה יקרה, אנחנו עומדים להיפרד מכמה מאות שקלים,
חבר...".
"אווו, ל-יו-נאל. מספיק עם ההטפות, סע קצת יותר מהר. אני רעב,
בן אדם, משעה אחת אני לא טעמתי דבר, מחכה לך שתביא כבר את
השניצל, סליחה, את הסטייק הזה שלך."
"אתם הישראלים ממש לא מבינים שום דבר באוכל. אתה אפילו לא
מבחין בין שניצל לבין סטייק. שמע, כשנגיע לשם תן לי להזמין את
הארוחה. אני בטוח שאתה הולך להזמין כוס תה בלימון ביחד עם
הסטייק."

החנינו את המכונית ובדרך למסעדה עברנו ליד גדוד של חתולים
שריחות המסעדה הטריפו עליהם את דעתם.
"אתה רואה את החתולים האלה," אמרתי, "הנה הסימן שהמסעדה שלך
היא הטובה שבעיר."
"אל תהיה טיפש, חתולים הם רק חתולים. רק בני אדם הם יצורים
שפיתחו את הצורך במזון לכדי תרבות שלמה, לאמנות הארוחה."
"ליונאל!" אני קורא. איני אוהב שקוראים לי טיפש. "מה אתה
מקשקש? אנחנו הרי עומדים לאכול כמו חתולים, להריח, ללקק
ולטרוף, אז על איזה אמנות של ארוחה אתה מדבר?"
"אצל החתולים," משיב האירי בשלוות נפש, "זו אינה אמנות. אצלם
זה פשוט אינסטינקט מולד. הם מלקקים את הבשר כדי לרכך אותו. אבל
אנחנו, בני האדם, לוקחים התנהגות זו, הופכים אותה לנושא שאותו
אנו מפתחים לכדי אמנות ממש, לתרבות הארוחה."
ליונאל, אני חייב להודות, אינו טיפש. בעצם הוא בחור מאד
אינטליגנטי. יש לו דוקטורט במחשבים ומ.א בכלכלה. הצרה היא שהוא
כמו מחבת טפלון ששום דבר לא נדבק בה. קשה מאד להרגיז אותו.
מעולם לא ראיתי אותו מאבד את הסבלנות שלו, מעולם! דבר מאד
מעצבן אם לומר את האמת. אבל הצחוק שלו משיב נפש.
"אז מה," אני אומר וכובש בחזה טון מתוח, "אתה באמת חושב
שחתולים הם מכונות המונעות באינסטינקטים?"
"בטח. תסתכל על החתול המסמורטט הזה, זה עם העין השפוכה והאוזן
המרוטה, תראה מה שהוא עושה, מרחרח בערמת הזבל, אולי ימצא שם
איזה שאריות שהטבח זרק. אתה חושב שאיזשהו יצור בעל הכרה,
כמונו, היה מרחרח בערמת הסחי הזאת?" אומר ליונאל וצוחק.

אני לא חושב שליונאל צודק, חתולים הם לא מכונות חסרות הכרה. הם
יצורים פיקחיים ומאד אינטליגנטים. הביטחון שלו בצדקת טענתו
מרגיז אותי. דברים כאלה מוציאים אותי מהכלים ואני נדלק מיד.
ובעוד אנו מתיישבים ליד השולחן, כשליונאל מזמין עבורנו את
האוכל, יין אדום יבש מעולה, שאטו מרגו, סלט גדול ומבקש שיטגנו
עבורו את הסטייק פילה באופן קל, rare, ועבורי בטיגון עמוק,
well done, אני אומר בטון מאולץ, "שמע, ליונאל, אני לא חושב
שחתולים הם מכונות, חסרי הכרה ורצון משלהם ..."
"אל תהיה טיפש," חוזר ואומר האירי העליז בשוויון נפש, "איזה
רצון חופשי יש לחתולים? הכול אצלם מוכתב על ידי מערכת דחפים
גנטית. הכול אצלם מחויט כמו תוכנה במחשב, הכול אוטומטי. לא
תמצא אפילו דוגמה אחת של התנהגות של חתול שלא ניתן להסביר אותה
בנקל בעזרת אינסטינקטים פשוטים. אין דבר כזה."
"אין דבר כזה?" אני מרים את קולי ומתחמם, "אין? אז אני אומר לך
שאתה אולי מבין בתוכנות מחשב, באוכל, אבל בטח שלא בחתולים
..."
"כולי אוזן," אומר ליונאל באדישות מרגיזה ושם את שתי כפות ידיו
מסביב לאוזניו, "בבקשה, תן לי דוגמה אחת."
"אין שום בעיה. בבקשה. אתה מכיר את החתול שלי מקס?"
"לא."
"אז תשמע סיפור על מקס החתול. מקס, ליונאל ידידי," אני מתחיל
לספר ומתחיל להירגע, חש תחושה טובה כמי שעומד על קרקע בטוחה,
"מקס שלי הוא חתול מגזע הימליה שנוצר מאבא סיאמי ואימא פרסית
בעלת פרווה ארוכה ולבנה. זכר כבן חמש וחצי, יפהפה, אהוב
ומפונק. הוא בעל עיניי תכלת מרהיבות כמו שמי קיץ טהורים, אפו
שחור, אוזניו שחורות, כפות רגליו שחורות, זנבו המפואר שחור,
ולפרווה של שאר גופו צבע לבן זהבהב. לפניו צורה של לב, כך אני
סבור, כי מקס הוא נשמה טובה. לחייו מעוטרות בפרווה שחורה
ומרשימה ההופכת את תמונת ראשו לצורת טרפז הדורה שעליו ניצבים
שני משולשים שחורים, האוזניים החמודות שלו.  
ערב אחד, באמצע הקיץ, ואני שוכב על צדי מול הטלוויזיה בוהה
במסך המהבהב. ראשי נשען על כף ידי השמאלית כשמדי פעם נופלת עלי
תנומה קלה. ליל אוגוסט חם מאד. פרפרי הלילה מתעופפים מסביב
למנורת המרפסת שמעל שולחן האורחים הגדול. מדי פעם הם נתקלים
באהיל הניר של המנורה, משמיעים צליל של פגיעה, של התנגשות, פק,
תק, פק-פק, תק-תק, תק-פק, וממשיכים בסחרור האינסופי מסביב לאור
המנורה. אני מסב את ראשי לעברם ותוהה לפשר הריקוד הזה שחג לו
מסביב למנורה. ישנם שם כשבעה פרפרים שמרקדים ומעופפים סחור
סחור לקצב תקתוק ההתנגשויות. אין לי מושג מדוע פרפרי הלילה
אוהבים לרקוד כך מסביב למנורת המרפסת. מבטי תועה באפלולית
הלילה שמעבר למרפסת והופך לבהייה.
מה לדעתך היה חושב פרפר אם היה נקלע לרחבת ריקודים של צעירים
בגיל העשרה? נניח לרגע שהיה נוחת לו על חוט החשמל של מנורת
התקרה ומסתכל ברוקדים למטה. המוסיקה רועמת בקצב, תק-תק-תק,
פק-פק-פק, האורות מהבהבים בשלל צבעים והיצורים המוזרים האלה
למטה, המשמיעים כל הזמן קולות משונים צרחות וצווחות, מסתובבים
במעגלים ומתנועעים בעוויתות כל כך משונות כאלו סופה נוראה מכה
בהם. האם הפרפר מבחין בין הזכרים לבין הנקבות? האם הוא תופס
בראשו הקטן שבין כנפיו המרהיבות שלמטה מתנהל לו טקס מוזר
ומסובך של חיזור, הבנים אחרי הבנות והבנות אחרי הבנים? אולי,
אני חושב לי, מחזרים הפרפרים אחרי הפרפריות בריקוד מעגלי מסביב
לאור המנורה של המרפסת? אולי הפכה המרפסת שלי לאולם הריקודים
של הפרפרים הצעירים? איני מסוגל להבחין בין פרפר צעיר לבין
פרפר זקן.
לפתע אני תופס בזוית העין שמקס מתבונן בריכוז אדיר בפרפרי הליל
המרקדים. אני חייב לציין שלמקס יש יכולת ריכוז בלתי רגילה. הוא
יכול להתבונן בפרפרים, בזבובים, בציפורים, במכוניות ובאנשים
הממהרים ברחוב, בריכוז עצום, במשך שעות. ישוב על אחוריו, זנבו
המפואר מקופל סביבו, שתי רגליו הקדמיות מתוחות, ראשו מורם כלפי
המנורה ואוזניו זקופות. אישוניו שחורים וגדולים בלילה וכל
אישון תופס כמעט את מלוא העין היפה שלו. ישיבת ספינקס מלכותית,
ללא תנועה, כמגולף בגוש שיש, רק קצה הזנב מתנועע באיטיות ימינה
ושמאלה.
מקס חושב. אני משוכנע שהוא שרוי כל כולו בשרעפים. אפשר לראות
זאת בדריכות שבכול גופו ובקצה הזנב המתנועע. אני ממש יכול
לראות את גלגלי המחשבה שלו מסתובבים להם בדממה מוחלטת, שם
בראשו החטוב. אבל על מה הוא חושב? הוא עוקב אחרי ריקוד
הפרפרים, בזה אין לי כל ספק. אבל האם הוא חושב שהם רוקדים? סתם
מעופפים מסביב לאור המנורה? או שהוא עוקב אחרי תנועה סיבובית
של דברים מעופפים? מה מסתובב לו בראש? אולי הוא בוהה בתנועה של
הפרפרים ואולי הוא מהופנט מתנועת צללי הרוקדים על הקיר ועל
התיקרה?
כשאני מתעורר מהתנומה שנפלה עלי, ממשיכים בני האדם המרצדים
בטלוויזיה לבעוט אחד בפרצוף של השני, לירות בלי סוף ברעש
מחריד, תק-תק-תק-תק-תק, ולפוצץ מכוניות ובנינים. אין שום חדש.

כל הפרפרים פרשו מהריקוד ועפו מהמרפסת אל החשכה. מקס התמקם לו
על הכסא שמול הטלוויזיה דוחף את אפו בתוך זנבו ומתנמנם לו
כמוני. לפתע נשמע קול של התקלות באהיל מנורת המרפסת, תוק, תוק,
פק, פק. שנינו הפנינו בבת אחת את ראשנו לעבר המרפסת ושם, כמו
שציפינו, ראינו פרפר אחד גדול חג לו ברקוד המנורה. לפתע הנמיך
עוף וחג מסביב לשולחן האורחים. מקס ניתר במהירות מהכסא, רץ
אחרי החרק המעופף, מצליף בכפות רגליו הקדמיות על הפרפר שחמק
מכל מכות המגל החתוליות ממש ברגע האחרון. כשמקס שולח את כפות
רגליו השחורות בחבטות ימניות ושמאליות, נשלפות הציפורניים שלו
מהנרתיקים. ציפורניים מעוקלות כמקור של נשר, קשיחות וחדות.
תנועת גופו בעת הרדיפה אחרי הפרפר גמישה, קלילה, חלקה ובעלת
עוצמה. כמה יפה ומענג הוא ריקודו של מקס הטורף. טורף? אולי הוא
משתעשע, משחק? האם לא היה מסוגל מזמן להרוג במכה אחת את הפרפר,
שעל אף כל חינניותו, מעופו נראה לי לפתע איטי, מגושם וגולמני
בהשוואה ליכולתו המדהימה של מקס עליה אני יודע בכאב מהמשחקים
שלי אתו. השריטות הרבות על גב ידי הימנית, היד החזקה והמהירה
שלי, יעידו כאלף עדים, למהירות החבטות שמקס מסוגל לבצע כשהוא
רוצה. אין לי כל ספק, מקס מאט את תנועותיו ואין לו כל כוונה
לחסל את הפרפר. מקס משתשע לו.
לפתע פתאום נסק הפרפר בבת אחת כלפי מעלה ונשאר תלוי על תקרת
המרפסת בהיפוך. מקס נעצר, ראשו נפנה במהירות לשמאל ולימין,
למטה ולמעלה, קדימה ואחורה (אכן כך, הגמישות של מקס היא בלי כל
השוואה למה שאנו מסוגלים לעשות), אבל פרפר הלילה חמק משדה
הראיה שלו.
ועכשיו, ליונאל, אני מוכרח לומר, התחיל מקס לבצע סדרה של
פעולות מדהימות. הוא מצמצם את עיניו ומתחיל לרחרח מסביב, מותח
את גופו הגמיש עוד ועוד. ושוב פוקח את עיניו ומסובב את ראשו
לכאן ולשם, סורק את השטח. ושוב מרחרח , ראשו שמוט בין כתפיו,
חוטמו ממש נוגע לא נוגע ברצפה, עוקף את רגלי השולחן וחוזר
בדיוק למקום שבו היה מצוי כשנעלם הפרפר. עוצר בישיבת הספינקס
המהודרת שלו, מרים את ראשו ומביט במנורה היתומה מפרפרים. ואז
עושה מקס החתול דבר מופלא, מדהים. הוא קופץ על השולחן, מתיישב
עליו בישיבת הספינקס המלכותית שלו ומרים את ראשו בכיוון מנורת
המרפסת, שולח בה מבט מרוכז ויציב. כך ישב דומם במשך כרבע שעה,
ממתין בסבלנות עילאית, ראשו מורם אל המנורה, קצה זנבו נע
באיטיות ימינה ושמאלה, כשאני עוצר את נשימתי, המום, בעודי
מסתכל במקס האורב לפרפר הלילה.
אתה מוכרח להודות, אמרתי לעצמי לאחר מכן, כשאני מניף אל על את
החתול הזה, נועץ מבט ממושך בפרצופו הפרוותי, היפה והאטום מכל
הבעה, שאין בעיניו ובפניו כל סימן שמקס הזה אכן מסוגל לפעולה
מחשבתית כל כך מסובכת. הכול אומרים לי, כולל אותך ליונאל
ידידי, שחתולים הם מטומטמים ומאד אנוכיים, ואינם אלא בבחינת
מכונות החיות אך ורק לפי האינסטינקטים שלהם. והנה חתול ההימליה
שלי עשה את הבלתי יאומן: הוא הסיק מסקנה הגיונית ממידע קודם,
מהבנות קודמות, מסקנה שהביאה אותו לבצע מארב לפרפר הלילה, אשר
נעלם לפתע באמצע המרדף המשעשע שלו. חשוב לרגע, ליונאל, על מה
שמקס צריך היה להבין ולדעת על מנת לבצע את המארב שלו.
ראשית, מקס צריך היה להבין שפרפרי לילה אוהבים לרקוד מסביב
למנורת המרפסת. שנית, מקס צריך היה להבין שהפרפר, אשר חמק ממנו
באמצע המרדף והשאיר אותו מתוסכל, שייך לקבוצת הפרפרים שאוהבת
להתעופף מסביב למנורה. ועכשיו, בהינתן שתי הבנות אלו, הסיק מקס
שהפרפר הנמלט עשוי לחזור ולהתעופף מסביב לנורת המרפסת, וששם
מתחת למנורה הנמצאת בטווח הזינוק שלו, הוא יוכל לתפוס אותו
ולהמשיך במרדף המענג."

"זוהי אנקדוטה נחמדה," אומר ליונאל בחיוך רחב, "אבל איני
משוכנע בכלל שמקס ביטא בהתנהגותו זו את מה שאתה מייחס לו.
ראשית, די ברור שהתצפיות שלך על החתול רוויות באהבה שלך אליו
ובפרשנות המאנישה כל זיע שלו כולל תנועות קצה הזנב. שנית, גם
אם נקבל את התצפיות שלך כפי שהן, עדיין אני סבור שניתן להסביר
את כל המרכיבים של שרשרת התנהגותו בעזרת אינסטינקטים פשוטים.
קח, למשל, את העובדה הידועה שחתולים רגישים במיוחד לתנועות
חטופות ומהירות. אם אתה רוצה למשוך את תשומת לבו של כל חתול,
פשוט הנע את ידך במהירות. תנועתם המהירה של הפרפרים או הצללים
שלהם על הקיר והתקרה, היא מקור כל התנהגותו. לומר את האמת, אני
לא מבין ממה אתה כל כך מתרגש."
"ממה אני כל כך מתרגש," אני משיב נעלב ושוב מתרתח, "אני אגיד
לך ממה. אם למשל, היית צופה באחד מסרטי הבלשים הבריטיים הללו,
על שרלוק הולמס, הרקול פוארו או למשל על הגברת הזקנה הזו, מיס
מארפל, לא היית מתפעל מחכמתה של הבלשית הישישה הזו, כשהיא, על
סמך מידע קודם המבוסס על עדויות שונות, הייתה אורבת לפושע
ותופסת אותו בשעת מעשה? לא היית מתפעל? בטח שהיית מתלהב מחכמתה
האינסופית. אני הייתי מתפעל. אבל כשמקס פועל בדיוק כמו הבלשית
הידועה הזאת, אתה אומר לא, כאן זה שונה, כאן זה אינסטינקט ללא
מחשבה, כאן זו התנהגות לא אינטליגנטית. מדוע? כי כאן אנו
מדברים על חתול והרי ידוע שחתולים הם מטומטמים, חיות בלי הכרה,
בלי שכל, ממש מכונות. אז אני אגיד לך משהו, ליונאל, אולי גם
ההתנהגות של גברת מארפל אינה אלא רק אינסטינקט? האם אין אנו
משבחים בלשית מהוללת זו בכך שיש לה אינסטינקט של חיית טרף?"
ליונאל צוחק ואני חש שהצחוק שלו כבר אינו נעים ויפה, אלא מתנשא
ומזלזל.
"שמע, הטיעונים האלה הם שלא ממין העניין - הם רק דמגוגיה." הוא
אומר בפסקנות ובביטחון כאילו היה שלמה, מלך החכמה. "תראה, איך
אתה הגעת למסקנה שלך שהפרפר עומד לרחף מתחת למנורת המרפסת?
מהחיבור של שתי ההבחנות הקודמות שלך, נכון? ואיך עשית פעולה
מחשבתית זאת? עשית זאת בעזרת השפה, השפה העברית, נכון? האם אתה
סבור שבאמת מקס חושב בשפה שאתה חושב בה? כי הרי את המחשבות,
והרעיונות שאתה מייחס לחתול, אתה הוגה ומנסח בשפה העברית. גם
אם נקבל את ההנחה שלמקס יש משהו הדומה למחשבות שלנו, הרי תסכים
עמי שהחתול אינו מסוגל לנסח את מחשבותיו בשפה העברית כמונו,
בני האדם. אם כן, כיצד הוא מבטא את מחשבותיו? מהי השפה החתולית
שלו? האם יש לו בכלל איזושהי שפה שיש לה איזשהו קו דמיון לשפה
האנושית? האם שפה זו מאפשרת לו להגיע למסקנות לוגיות הדומות
לאלו שאתה הגעת בעזרתה של השפה, מסקנות שאתה מייחס לו כאילו
שהוא, מקס, הגה אותן?"
איני מוצא תשובה ואני רותח בתוכי. מה זה? האם הוא באמת מבין
יותר ממני גם באוכל וגם בחתולים. המחשבות מתרוצצות בראשי בכל
השפות האפשריות, אפילו בשפת החתולים, מחפשות תגובה ניצחת שתמחה
מעל פרצופו העליז של האירי הזה את חיוך המנצחים שלו. לעזאזל עם
הצחוק הדבילי הזה שלו. התסכול גואה וחונק בלב. מצד אחד, אני
בטוח במאה אחוזים שמקס הוא יצור אינטליגנטי, בעל רגשות
ומחשבות, המסוגל להקיש מסקנות הגיוניות לחלוטין, אך מצד שני,
איני מסוגל לנסח ארגומנט אחד טוב שיבטא במדויק תחושות ברורות
אלו. יתכן שהחימה שמציפה אותי מחסלת את יכולתי לחשוב בבהירות.
יתכן שהרעב מטמטם אותי. אני כבר לא יודע.
"אז מה," אני פולט בתוקפנות, "אתה באמת חושב שמקס הוא מין
מכונת בשר שכזו, וזה הכול?"
"כן."
החיים של מקס, אני חושב לעצמי, מבוססים בעיקר על חוש הריח.
לעומתו, חיינו, חיי בני האדם, תלויים בחוש הראיה והשמיעה.
אנחנו מבטאים את מחשבותינו בעזרת שני חושים אלו. אנו משוחחים
איש עם רעהו וקוראים את הכתוב. אלה הם כלי המחשבה שלנו. האם
מהעובדה שמקס תלוי בחוש הריח, נובע שמחשבותיו מאורגנות בעזרת
איזשהו צופן ריחני? האם לא יתכן שמקס מסיק מסקנות בהתבססו על
יחסים מסובכים בין ריחות שונים ועדינים. למשל, ריח שום ועוד
ריח בצל אומר למקס שהגיע השעה להתנמנם. וריח הערב העולה מהאדמה
ועוד ריח המנורה שמופץ על ידי חומה, לרדוף אחרי פרפרים. זה
נראה לי פנטסטי. המחשבות האלו מובילות אותי לשומקום. מסקנה
המלבה את העלבון והכעס שלי.
אינסטינקט?! אני מתבונן בעיני רוחי במקס המתנמנם על הספה, זה
הכול? נולדת כזה? כך ברא אותך הטבע, מקסי? אינסטינקט הצייד?
לקפוץ על שולחן האורחים שבמרפסת כדי לצוד פרפר לילה שקודם רדפת
אחריו בלי הצלחה? האם האבולוציה עבדה כל כך קשה במשך מיליוני
שנים רק כדי שמקס הזה יוכל לטרוף את פרפר הלילה המסכן? מכונת
צייד משוכללת, שכל מהותה מתמצית במרדף אחרי פרפרי לילה
המתקתקים על אהיל מנורת המרפסת? לא נראה לי. אני לא סבור כך.
אך למגינת לבי תחושות אלו אינן מתרגמות ומתארגנות בראשי לכדי
מענה מוחץ ואני ממשיך להעיף מבטים עוינים בליונאל שמוזג את
היין האדום והיבש לשתי כוסות. איך בכלל אפשר להבין את מקס?  
"לחיים." מרים ליונאל את הכוס ונוקש בכוס שלי.
"לחיים."
היין היבש אכן מייבש את גרוני ואני כמעט ומשתנק.

המלצרית מניחה שתי צלחות ענקיות על השולחן. אני מתבונן בצלחת
של ליונאל ומבחין שהסטייק שלו כולו מונח בשלולית של דם. הסטייק
שלי לשמחתי אינו שופע כל כך, הוא נראה יבש.
"שמע," אני אומר לליונאל בשמחה מוצנעת היטב, כמו זו של מקס
היודע שהפרפר עומד לפול למלכודת שהוא טמן לו, "לא עולה בראש
שלך המחשבה המטרידה שהסטייק הזה שלך בא מבעל חיים, שכשמו כן
הוא בעל חיים, בעל תחושות, רגשות, מחשבות הכרה, ייצור
אינטליגנטי! והנה אתה זולל אותו פשוט למען ההנאה התרבותית הזו
שלך, של אמנות הארוחה?"
"לא. ואני אגיד לך גם למה. גם אם נניח שלפרה היו תחושות
ורגשות, הרי שלא כך הוא המצב לגבי הסטייק הזה - הסטייק, כפי
שאתה יודע, הוא משולל כל רגשות ומחשבות. את הארוחה הנהדרת הזו
מכינים לאחר שהפרה נשחטה בשחיטה הומאנית."
ליונאל לוגם מהיין ולאחר מכן חותך חתיכה מהסטייק, לועס, עוצם
את עיניו בעונג קולינארי, מנגב בקצה המפית את קצות פיו ואומר
"מעולה. ממש מעולה."    
"אם כך הוא הדבר," אני בולע את הלעג שבתשובתו וממהר לסגור את
דלת המלכודת, "אם כך הוא הדבר, שההצדקה לאכילת בשרו של בעל
חיים היא הדרישה שהמתתו תיעשה באופן הומאני, ושרק לאחר שאיבד
את יכולתו להרגיש ולחשוב אנו מבשלים, מטגנים או צולים אותו, אם
אכן זוהי ההצדקה, מדוע שלא נאכל גם רגל של בן אנוש? נהרוג אותו
באופן הומאני מבלי שיחוש שמץ של כאב ונאכל את בשרו בצורת סטייק
או גולש הונגרי מפולפל?"
ליונאל אינו מתרגש מארגומנט המחץ שלי, חותך עוד חתיכה מהסטייק,
לועס ושוב עוצם את עיניו מרוב הנאה, "משום שאנו איננו
קאניבאלים." הוא אומר בשמץ של אדישות, "משום שאנו בני תרבות.
תראה, כמעט כול בעלי החיים אינם טורפים את בני מינם. האריות
טורפים איילים, הזאבים כבשים, השועלים תרנגולות, הכלבים
חתולים, והחתולים עכברים. זו הנה התנהגות מולדת, גנטית. רק
אנחנו, שהננו משוללים אינסטינקט זה, חייבים היינו לפתח קוד
מוסרי, תרבות אנטי-קאניבאלית."
שוב אין בידי תגובה מוחצת לארגומנט של ליונאל. הדם עולה לי
לראש ובמאמצים רבים אני כובש את הזעם שתופח בתוכי. אני חותך
חתיכה מהסטייק שלי ומבחין שבמרכזו הוא עדיין אדום. טיפת דם
נופלת על הצלחת הלבנה ולפתע אני מבחין שעל הצלחת שלי מטוגנת
חתיכה של ירך אדם. בהיסוס רב אני דוחף את נתח הסטייק לפי ומנסה
ללעוס, אולם הלסתות אינן נענות. כמעט ואני נחנק. גוש הפרה נתקע
לי בגרון ומסרב לרדת.
"שתה יין." ממליץ ליונאל.
אני שותה ומרגיש שהבשר מחליק ונופל על קרקעית הקיבה כגוש בטון
הנוחת על קרקעית נהר ההדסון כשבתוכו תקועה רגל אדם כמו בחיסול
חשבונות של המאפיה, בום. חמיצות מציפה את  גרוני ובראשי לא
עולה שום תגובה נגד ארגומנט הקניבאליזם. אני דוחה מלפני את
צלחת הסטייק, מנקר את שאריות הסלט ומורח חמאה על פרוסת הלחם
האחרונה, מאפה המסעדה.
"מה העינינים?" שואל ליונאל, "זה לא טעים?"
"לא. הסטייק בסדר גמור, רק שנהייתי שבע לגמרי מהסלט, הלחם
והיין."
"כן." אומר ליונאל בשוויון נפש שהופך לי את המעיים, "שמעתי על
כמה אנשים שהבטן שלהם מתנפחת מיין, לחם וסלט. שמע, תבקש
מהמלצרית לארוז לך את הסטייק, אולי בעוד שעתיים שלוש תוכל
לאכול אותו. רק תעשה לי טובה ואל תחמם אותו במיקרו-גל, זה פשוט
יהרוס את הסטייק לגמרי."
"לאא, באמת שלאא. אני שבע לגמרי. לא צריך. אני לא רוצה את
הסטייק הזה. תעזוב, לא חשוב."
"מה לא חשוב? חוץ מזה שהסטייק הוא פשוט טעם גן עדן, הוא גם
עולה הרבה מאד כסף. אתה באמת לא רוצה את זה?"
"לאאא," אני משיב במין חריקה יבבנית, "לאאא. הכסף לא חשוב.
לאאא. אתה יכול לגמור אותו, אם בא לך עוד מנת פגר, עוד חתיכת
פרה מתה."
ליונאל תוקע את המזלג בסטייק שלי בחיוך גדול, מעביר אותו לצלחת
שלו, ואני נאלץ לראותו עוצם את העיניים עם כל חתיכה של הנבלה
המתה הזו שהוא לועס בהנאה שהורסת לי את הערב לחלוטין. לבסוף
הסיוט נגמר. ליונאל גומר גם את בקבוק היין המשובח לעילא, פולט
שיהוק וגיהוק המסתיים בצחוק מצלצל, צחוק חורקני ונסרני, מין
חירר, חירר, כזה, ואני מעלה בכוחות איתנים חיוך מצ'וקמאק על
השפתיים המכסה על הדחף הפתאומי לחנוק אותו על המקום. אין לי
שום ארגומנט נגדי. כלום. ריקנות טוריצ'לי.

"ערב נהדר," אומר לינואל בסיפוק רב ומתניע את המכונית. "ארוחה
נהדרת. חברה פנטסטית והשיחה הזו שניהלנו על הסטייק הייתה פשוט
מעולה, בסדר גודל של הסטיק עצמו. יוצא מן הכלל. לנשק את קצות
האצבעות. אנחנו צריכים לבוא לכאן עוד פעם. מה דעתך? מתישהו
בחודש הבא?"
"בוואאדיי," אני מפטיר בקול צפצפני. האטימות שלו לופתת את
גרוני בחנק. "רעיון מצוין." אני מצליח לסנן דרך השיניים, ואיך
שאני אומר דברי שקר והבל אלה מקרקרת הבטן שלי ותחושת רעב נוראה
מכה בקרבי.  
"ליונאל," אני אומר כשאנו מתקרבים לביתי, "תוריד אותי כאן. אני
רוצה ללכת קצת ברגל. אתה יודע, אחרי הארוחה הזאת."
"אתה בטוח?"
"כן. אוויר צלול של הערב וקצת הליכה, לא יזיקו לבן אדם, אתה
יודע."
ברגע שמכוניתו של ליונאל נעלמת בפינת הרחוב, ואני פונה לאחור
ופותח בריצה מטורפת. קודם לכן הבחנתי שבמעלה הרחוב מלך הפלאפל
עומד לסגור את החנות שלו. "רגע, רגע, אל תסגור." אני צורח כמו
משוגע, מגיע מתנשם ומתנשף למלך הפלאפל ואומר "בחייך, תעשה לי
טובה. אני פשוט מת מרעב. רק עכשיו גמרתי את העבודה ולא הייתה
לי אפילו טיפת זמן לאכול."
על הספסל בגן הציבורי אני מניח לצידי שלוש מנות פלאפל. הפיתות
מלאות בפלאפלים, קרים לצערי,סלט, חמוצים, טחינה, פלפל אדום
וחריף, ואני מחסל אותן בזו אחר זו. עכשיו סוף סוף אני שבע.
מתרווח לי על הספסל כשעולה ומתפשטת בקרבי ליאות נעימה הממתיקה
במקצת את ההכרה שבחיים שלי לא אכלתי ארוחת פלאפל יקרה כל כך.