לסבא היקר שלא זכיתי לפגוש מעולם.
כמה מילים שהגיע הזמן ללדת. כעס מהול בגעגוע.

אף נשר מכובד, מחודד בקצה. עניים כהות, שחור של עורב.
גבות סבוכות מעטרות את המבט הנוקב. רציני אך טוב ועדין.
שפם מתנוסס מעל שפתיים עבות. פנים עגולות, רזות, לא מדי.
פנים שנשארו צעירות, חלקות מקמטים. יושב אתה, "מוצק" על "כסא
נוח", בחליפה מחויטת להפליא, בכיס משקפיי שמש כהות. שלוב
ידיים. רגוע. מחייך. זאת התמונה שלי שלך, סבא. של האדם השלם.
של מה שנותר ממנו.
אילו כן הכרנו סבא? איך זה היה? לדבר איתך. לשמוע, (לפעמים
בעניין רב ובריתוק, לפעמים קצת בשעמום), לשמוע על "אלטלנה" על
גיבורים שהיו וחלקם עוד הינם. על ילדות והורים, חברים, חברות,
חוויות...
כל כך צעיר שנפטרת. את אבא אתה זוכר? היום הוא יותר מבוגר ממך.
גם הוא בעל אותו האף המפורסם ושפם ועניים כהות. גם הוא כמוני,
צמא. צמא לך, לאבא שלו. אין הוא יודע עליך הרבה, הרי גם אותו
עזבת מהר.
מלאו לו בקושי ארבע שנים כששכבת על מיטת החולים, מתהפך מכאבים.
וסבתא, אישתך, היא אישה טובה שתדע, (אתה בטח יודע או לפחות
ידעת) אבל אז, בזמן ההוא, בתקופה שהייתה, אני לא מצליחה להבין
את התנהגותה. שהפכה מעין אויבת לך. סבתא למה לא נתת לסבא לראות
את בנו. לאחוז בילד הצעיר רגע לפני שהכל נגמר.
נכון לפני הסוף, הלכתם כל איש לדרכו, נכון שבערת וחיפשת לנקום
ולשנוא, להעניש... אבל סבתא למה בצורה כה אכזרית?

סבא כאב לך הרבה? איפה כאב יותר? בגוף או בלב הממעיט ומאיט
פעימות?
סבא אני מתנצלת בשם סבתא ובשמנו כולנו שנפרדת מעולם זה בכזו
עייפות ויאוש, בבושה ותיעוב, בהשתוקקות, ברצון ללטף את לחיי
ילדך רק עוד פעמים ספורות. אני מצטערת שלא ניתנה לך האפשרות.

לסבא שלי אין סולם גבוה, גבוה שמגיע עד השמים, גם לאבא אין.
אם היה ברשותו או ברשותי סולם שכזה וודאי הייתי מתפסת אליך
לכמה רגעים, לבקר בין ה"נחים", לדרוש בשלומך, אולי לגעת בך,
להציג את עצמי, שמי דר, נעים מאד, את שמך אני יודעת. הייתי
יושבת ובולעת ממך כמה שאני יכולה לספוג. הפסדתי אותך. הרווחתי
המון, שלא תראה בכך התלוננות או חוסר שביעות מובהק, שכן בין
הרווחים הרבים נמצא הרי בנך, אבי. רוצה אני להאמין שגם בזכותך,
הוא אותו בן האדם שאני מכירה.
סבא כשיהיה לי בן (אם יהיה. כולי תקווה) אקרא לו דוד, על שמך,
אני מבטיחה. סבא אני עכשיו בוכה דמעות זולגות על קוביות
האותיות של מקלדת המחשב. לא זכית לדעת מהו מחשב של ממש, להתפתח
ולהתקדם עם הטכנולוגיה שרצה בקצב מטורף. הדמעות זולגות על כך
שמעולם לא ראיתי דמותך.
כולך, ככולנו, תאים תאים, האדם מורכב מאלפי חלקיקים. אחד מאותם
המיליארדים לקח לי אותך, סבא. התחלק והתרבה והשתלט כך על גופך.
שאב, מצץ את כוחותיך עד הטיפה האחרונה. לא הספקתי אף לומר איזו
מילת פרידה. מה סיפרו אז לאבא? שסביר להניח תהה בעיניים
סקרניות לאן נעלמת פתאום. מה ידעו אז לומר על המחלה הקשה
שכירסמה ואכלה בתוכך תא אחר תא? ומה יגידו לי עתה? ומה תגיד
אתה?
מי יודע סבא, אולי עוד ניפגש. אולי אגדל ואלמד, אולי יום אחד
אצליח לתרום ולו במעט, למצוא תרופה, פיתרון, הצלה לאותה מחלה
נוראית, איומה. שגזלה ותגזול מאיתנו רבים ואהובים.
סבא הייתי שמחה אילו הכרתי אותך, אתה חסר לי. דע לך.
מי יתן ותשכב על משכבך בשלום,
אמן.