בלו בלו בלו אני חולה
כבר בקושי רב שוחה...

סבא שלי, עליו הקרפיון,
שהגיע לכאן בתור דגיגון,
סיפר לי סיפור מאוד מעניין
על נחל שבמרכז הארץ שוכן...

סבתא הייתה אז פאר הדגה
כל קשקש וקשקשת נצצו בעדנה
על פלגי המים הם בנו ביתם
והשריצו רבבות דגים בעצמם.

בלו בלו בלו אני חולה
כבר בקושי רב שוחה...

אך הגיעה היום בו הפסקתי לשיר,
שוחה בבוץ ובשחי מאפיר.
אופס, נשר לי עוד קשקש,
אם לא אשים לב, ינשור לי האף!

בקבוקים, שקיות, רוב אשפה ושטויות,
כבר לא נשאר לאן לשחות.
סבא, כבא מזמן איננו ופלגי המים לא עוד זכים,
את הורי אכלו האנשים שהיום את האשפה לנחל זורקים.
אלכסנדר היה מתהפך בקברו,
אם היה רואה את מצב נחלו...

בלו בלו בלו נשר סנפיר,
את הזנב אני כבר לא מכיר!
אשחה לי בעצב לתוך שקית מזדמנת,
שם אגמור את חיי, אולי יעשו על זה סרט...

בעולם של אנשים שלא שמים לב לסביבה,
לדגים שכמוני אין שום תקווה!
אני שוחה לעולם שכולו רק שלווה
ואתם תישארו כאן עם כל האשפה!

זה שיר שכתבתי לדו"ח סיור בשל"ח (ידיעת הארץ)
שיר שמאוד שיעשע אותי... מקווה שגם אתכם.