אחרי שחייה ממריצה העפתי מבט מבעד לחלון בבריכה וראיתי שהיום
שזוף ומואר. עיני נדדו לכיוון מגרש הכדורסל. לא יכולתי לראותו
כיוון שהיה מוקף בד יוטה ירוק, אך התבוננתי בסל עצמו במשך כמה
שניות. משלא בא כל כדור אל פיו החלטתי שהמגרש פנוי וטוב אעשה
אם ארביץ כמה קליעות, אולי איזו שלשה או שתיים, לפני שאמשיך
הביתה. מיהרתי להתנגב וצעדתי לכיוון המזכירות. שם אספתי כדור
סל אחד בגודל סטנדרטי והלכתי למגרש.
לא טעיתי בחישובי הלוגיים הפעם, ואכן המגרש היה ריק, או לפחות
כך חשבתי.
הקפצתי את הכדור ללא מאמץ מיוחד והתכוננתי לקראת ראשון הסלים,
בכורת הקליעות. כבחור המעשי שאני, תמיד אעדיף לקלוע תוך כדי
תנועה ואכן לאחר מספר הקפצות ביצעתי צעד וחצי קטן, רגליי
מתקרבות אל קשת השלוש, אך בשום פנים ואופן לא עוברות אותה, כי
אז זה שתי נקודות וחבל על המאמץ, עדיף כבר להתקרב מתחת לסל.
בתנועה אחת רציפה העברתי את הכדור ממצב של הקפצה בידי השמאלית
מעלה, כשידי הימנית ממשיכה לאחוז בו, במקביל אני בעיצומו של
הצעד וחצי, שתי ידיי מתרוממות אל על, אני מנתר מעלה כטיל החץ,
רק שלא כל כך גבוה, כפות ידי ספק מלטפות את הכדור ספק מורות לו
את דרכו, ואכן הוא טס לו בקשת נאה, טס לו באוויר עד שנשמע קול
חבטה עמום.
ידידי העגול פגע בלוח הסל, פירפר עוד מספר שניות על צידה הימני
של הטבעת, עמד במשך שנייה, מתלבט לאיזה צד עליו לנטות, ולבסוף,
בקו משפיל וישר, צנח לו מטה, השמיע קול הקפצה אחד בלבד,
והתגלגל אל תוך שער הכדורגל, שכדרכם של מגרשי מולטי-מדיה, נמצא
שם.
"סליחה, אתה יכול לזוז?"
אני מסתכל ימינה ושמאלה, אך לא מזהה את הדובר. אני מסב את ראשי
לאחור, תוהה האם נכנסה אל אוזני כמות מים גדולה מהמותר, ושוב
נשמע הקול הזה, קול רך ודקיק. אני מטה ראשי מטה והנה, אכן,
עומד לו שם ילד בלונדיני, עיניו החומות גדולות ופקוחות, אפו
הכפתורי משתלב היטב בפניו הלבנות. בידו האחת מחבט טניס ובידו
השנייה כדור תואם.
"אתה יכול לעבור לסל השני?" מצביע הילדון על צידו האחר של
המגרש. עיניו מבקשות וניכרת נימה קלה של חוסר ביטחון בקולו.
אולי הוא מודע למצב, שבו הוא מבקש ממבוגר, כמעט פי שניים
מגובהו, שיפנה את המקום, על מנת שיוכל לעשות שימוש במחבט הטניס
ובכדור הירוק שהיה בידו.
"אתה משחק פה?" הרי לא היה בידיו כדורסל ומגרש הטניס היה בדיוק
מעבר לגדר ומולנו רק שער הכדורגל, ובכלל מה עושה פה ילדון זעיר
בשעה כזו עם מחבט, כדור ומבט של תחינה בעיניים?
"כן, אני עושה ככה", והוא הניף המחבט באוויר, זרק קלות את כדור
הטניס מעלה וחבט בו בעוצמה, יחסית ביותר, אל תוך השער.
"אתה יכול לעבור לצד השני?"
ניסיתי להיזכר בחוקי המגרש. חוקים אלה ידועים לכל נער וילד והם
מוטבעים בו עוד בבית הספר היסודי, בכיתה א', כאשר הוא משחק
במגרש עם חבריו ובאים החבר'ה מהכיתות הגבוהות (הייתי אומר ד'
עד ו'), הדין ידוע ונחרץ וכאילו הדבר טבוע בנו מלידה,
כאינסטינקט ההישרדות הדרוויניסטי, יודע הילד את מקומו בשרשרת
המזון, מכיר בנחיתותו ומפנה את המגרש. עיתים קורה שנער סורר
מעז להתווכח עם "הגדולים", עומד על שלו ונאחז בטיעון שכל כך
תקף בבית המשפט אך לעולם לא יחזיק בבית משפט השדה, ש"אנחנו
היינו כאן קודם". פעולה זו, כמובן, מנוגדת היא, כאמור, לחוקי
הטבע, ותוצאתה גם היא ברורה וידועה מראש. ייקח אחד ה"גדולים",
בדרך כלל מישהו שהוא גם מופרע וגם יודע לשחק כדורגל, את כדור
המשחק, ויבעט אותו לאחד מכיווני השמיים, הידוע כקיבינימאט.
ועתה אני, בחור, גבר, עומד מול אותו ילדון, שבא ומבקש ממני
לעבור לצד השני בצורה בוטה ומנוגדת לכללי מגרש המשחקים, לחוקי
הטבע, לדארווין (!). ועל אף שהוא מעט חסר ביטחון ויש בו קורטוב
של היסוס, הנה הוא, עומד מולי, מישיר מבט ומבקש.
כחזק השולט יכולתי בהינף יד לבטל את בקשתו. יכולתי לסרב
ולהמשיך לקלוע, אדיש, יכולתי לבקש אני ממנו שיעבור לצד השני
ויכולתי, כמובן, כמנהג הברברים של כיתה ו' בבית הספר שלי,
לבעוט את הכדור לכיוון הרצוי.
אך נער הייתי וגם זקנתי ואת בית הספר היסודי עברתי ואת הנערים
המופרעים של התיכון שרדתי ואפילו בכור ההיתוך הצה"לי עמדתי
בגבורה. החלטתי לבחון את העניין בכלים של בן תרבות.
עובדה היא, שהילד אכן היה כאן לפני. נתעלם לרגע מהעובדה
שהשימוש שהוא עושה במחצית זו של המגרש מוגבלת למדי, כוללת
מחבט, כדור טניס ושטח של כשני מטרים, ושספק אם יש בכוחי להפריע
באיזושהי צורה לחבטותיו האנמיות אל כיוון השער, במשחק הביזארי
של כדור-רגל-סל-טניס שבו הוא משחק.
בכללים והיגיון פשוט של בן תרבות, מכיוון שהוא שיחק כאן עוד
לפני שהגעתי, מחצית זו אכן נמצאת דבר ראשון בשימושו. ואם
פירושו של דבר הוא שעלי לשחק בצד השני של המגרש, יהי כן.
"בסדר, אני עובר לצד השני".
פניו הראו התעודדות ניכרת, כאדם שלא מאמין שעמד על שלו והצליח
בכך. ייתכן שמסיבה זו הוא שאל "מה?" ומשחזרתי על דברי, הוא
הפליט "תודה".
"בבקשה", עניתי, מרוצה מעצמי על כך שהתרוממתי מאשפתות. אני,
שגדלתי בתוך חוקי הג'ונגל הבית ספריים, הצלחתי לצאת ממעגל
הכוחניות. שיניתי נורמות התנהגות ופעלתי על פי מצפוני. ומי
יודע? אולי כאשר הוא יגיע לכיתה ו' ויראה זאטוטים משחקים
בכדור, לא יפנה אותם באותה כוחניות שבה פינו אותי.