בהלכתי אל מחוז חפצי,
השקתי את עציצי גינתי.
המשכתי לפסוע לעבר אופק שמיי אלוהים.
ליבי לא נדם,
התרגשויות פערו את עמקי נשמתי,
השאירו צלקות של עוד,
עד מתי?

פחדו פרחי הגן לפרוח,
אך הם אלו שנתנו לי את הכוח, לחייך,
לראות זוויות חדות בעולם,
ולשמוח מהדבר הכי קטן שקיים.

ואפגוש בדרכי ניצנים אחרים
שיכו את שורשם עם שורשי אהבתי,
וכזוג היונים אחרי המבול,
נשקה את העולם עם הליטוף הגאול,
מן השאול נוציאהו,
אל מחוז חפצי,
מן הגן הנעול,
שבו המבול - מכה, רובץ ללא כל התחשבות.

פחדו פרחי הגן לפרוח,
אך הם אלו שנתנו לי את הכוח, לחייך,
לראות זוויות חדות בעולם,
ולשמוח מהדבר הכי קטן שקיים.