היה זה בוקר חביב שכזה, השמים היו אפורים וגשם ירד לפרקים.
המשאיות שעברו בכביש הרטוב השמיעו צליל של מפלי מים. נדמה היה
שהיום יהיה רגיל ככל הימים בצפון רצועת עזה.
החיילים בבסיסים עסקו בעבודתם הרגילה, מי בשטח ומי במשרדים,
ולמרות כל זה היה שקט, שקט מפחיד קצת, שתוך שנייה אחת נהיה רעש
מפחיד מאוד.
"נפל טיל בתוך הטרמינל!" מישהו צעק. "איזה טרמינל?" שאלו. "לא
יודע כנראה למט..." הוא לא הספיק לענות, האזעקה של הבסיס
החרישה אותו. "לכל החיילים, הגנת מחנה אמת. הגנת מחנה אמת!!!"
צרחה הקריזה. כולם הבינו מיד שזה קשור איכשהו לפיצוץ ששמעו
לפני כמה דקות ומיד נענו לאזעקה, לבשו ציוד ורצו לאבטח את
הבסיס.
כל אחד עומד בעמדתו הוא, לכל אחד אלפי סימני שאלה בראש, אף אחד
לא יודע מה קרה. עומדים בעמדות ורואים ושמעים את ניידות המשטרה
ומגן דוד אדום שטסות אל תוך איזור התעשיה "ארז".
מישהו הדליק את מכשיר הקשר. "כאן קודקוד, קבל. כנראה יש לנו
עוד פצועים, שימו לב שחילצתם את כולם מהמקום. עד כאן..."
אף אחד לא רצה לשמוע את ההמשך, אבל הוא היה חייב להגיע ואת
ההמשך הזה הביא איזה קצין שעבר ליד. "טוב, הנה לך תמונת מצב,"
אמר הקצין, "מחבלת התפוצצה בטרמינל באיזור התעשייה. נכון
לעכשיו יש ארבעה הרוגים וכעשרה פצועים. אתם תמשיכו לעמוד כאן
עד שיחזירו אתכם לשיגרה."
מסך שחור נחת על כולם. רוב החיילים מכירים את אותם האנשים
שעובדים שם. יש שם סלקטורים, שהם אזרחים עובדי מדינה וחיילי
משמר הגבול. אני עובד איתם, אני מכיר אותם - העיניים שלי החלו
לדמוע.
"אלוהים ישמור," חשבתי לעצמי, "יש שם אנשים, חבריה צעירים, יש
שם זוג נשוי, יש שם..." הידיים שלי התחילו לרעוד. חיילת עברה
אותי בריצה עם פלאפון ביד ודמעות על הלחיים. חבר שלה שם, הוא
לא עונה לה.
שמעתי מעוד מישהו שנהרגו שלושה סלקטורים וחייל אחד. "מי אלה?"
צעקתי. "יש שמות?" אבל אף אחד לא ענה, ואז אמרו שנפצע אחד בשם
וולד. אני יודע מי זה, רק אתמול ישבתי איתו בטרמינל וסיפרנו
בדיחות, צחקנו. מחר אני אלך קרוב לוודאי לבית החולים, לבכות
איתו.
לי לא נותר כלום אלא לשבת ולחכות לשמות. מחר אני אסע כנראה
לבתי הקברות ולבית החולים, לבקר את החברים הפצועים שלי. אני רק
לא יודע איך אוכל בעוד כמה שעות להתייצב שוב מול האוכלוסיה
הפלסטינית מבלי לכוון את הנשק ולרסס, לנקום. איך אוכל לתת להם
כבוד שדורשים ממני לתת להם, איך אוכל להסתכל בעיניהם הצוהלות
והשמחות, איך בכלל אוכל לבוא אליהם פנים מול פנים?
אני אוכל, אני אצטרך, אני אהיה חייב, זה התפקיד.
זה שינקום את דמם הוא ה' אלוקינו, ה' אחד.

                                מוקדש ל:   גל שפירו ז"ל
                                               סמ"ר ולדימיר
טרוסטינסקי ז"ל
                                               סמל אור צור
ז"ל
                                               רב"ט אנדרי
קגלס ז"ל
שנהרגו בעת מילוי תפקידם במעבר ארז בתאריך: 14/01/04,        
יהיה זכרם ברוך.




                   14/01/04, מ. ארז