חושך.
השעה בערך 4 בבוקר אם יש לי חוש זמן נכון,
אני מסתובבת לאט- הסדין הלבן נמתח על גופי,
מושיטה את ידי אל עבר הלא נודע ונוגעת בגופך.
אתה כל כך שקוע בעצמך-
הייתי יכולה לעשות מה שבא לי,
ובמקום זה אני פה.
לידך.
והמיטה הזו כל כך לא נוחה לי-
אני מרגישה כאילו אני על קרש עם קוצים,
לא יכולה לישון.
מחוץ לוילון אני מביטה בירח גדול ובנני,
למה אני לא שם? למה אני אתך?
אני מתיישבת על המזרן, הסדין מחליק מגופי הערום ואני נשארת
חשופה לאוויר המסריח שלך, לדירת החדר העלובה הזו.
רוכנת מעלייך- מביטה בפנייך, אתה מחייך מתוך שינה ואומר שם של
מישהי- וזה לא היה השם שלי.
"תנשמי עמוק סיגל" , אני אומרת לעצמי,
צרצרים בחוץ- היחידים שמבינים אותי.
אני לוקחת בשתיי ידיי את הכרית שלך, הראש שלך נשמט בחבטה על
המזרן, וכל מה שאתה עושה זה להוציא אנחה- ואני מרגישה כדור ענק
של כעס מתעצם לי בחזה, עולה בגרוני ומאיים לפרוץ בצעקה אכולה.
"ביי ביי" אני לוחשת מנסה לטעום את פיך בפעם האחרונה, תופסת
את הכרית ולוחצת, מהדקת על פנייך, לרגעים קטנים ראשך זז ומנסה
להאבק, אתה בטח חושב שזה רק חלום.
נגמר.
אתה כבר לא זז יותר.
אני מרימה את הכרית- צוחקת ובוכה,
כועסת ושמחה.
באמת שכבר התחיל להימאס לי ממך.