הפסיעות החרישיות במעלה חמישים המדרגות לא העירו את תשומת לב
הדיירים. אור חדר המדרגות נותר כבוי, כך שגם העכבישים התנמנמו
בקוריהם כשעלה במדרגות, חבל מגולגל על כתפו. הוא טיפס מדרגה
מדרגה, אחת אחת- ולא זוגות זוגות כמו שנהג בעבר. צעדים רחבים
מדי יעירו את הכלב של גרינבאום. ואסור לעצור. אסור לנוח. רק
לצאת מהמרחב הציבורי הזה. כשיגיע אל הגג כלום כבר לא יעצור
אותו.
העלטה כמעט פיתתה אותו לטפס בעיניים עצומות, כמו שהיה עושה
בילדותו, כשהוא מונה ברגליו את מקבצי המדרגות. שבע מדרגות,
פנייה, שלוש מדרגות, שלוש פסיעות (רחבות) ואז שוב פנייה. לא,
אין זמן למשחקי כאילו. עיניים פקוחות גם בחושך הזה יאפשרו לו
להבחין אם מישהו הניח מכשול אקראי- איזה שקית זבל עצלה החומדת
לרשרש, או עיתון שהשכים קום ליד אחת הדלתות. או אולי הכלב
גרינבאום שוב ישן על המחצלת הזקנה בחוץ.
קומה שנייה. גופו מתוח ואזניו מחודדות, נשימותיו המדודות
והספורות רק מלטפות את האויר- הוא מחליק כמו לחישה במעלה חדר
המדרגות. כאן בפינת המעקה ספתא הייתה תמיד עוצרת לחפש אויר.
ידה השמאלית לופתת את המעקה השחור, רגליה פסוקות בחצי פסיעה
לפני מקבץ המדרגות הבא, ומבטה כמו כולה קפוא. כאילו ביקשה
שילחצו על פוס במכשיר הוידאו של חייה- היא נעצרת בחצי תנועה.
ובאותו פתאום היא ממשיכה. היא כבר לא שואלת למה אין פה מעלית.
רק שהכלב לא ינבח. הוא היטיב את החבל על כתפו, עוד קומה וחצי
ואני בגג.
לא לעצור. לפני הישורת האחרונה הוא מחשק שפתיו ומטפס בשקט,
מרחף מעל המדרגות. זאת קומת המגורים האחרונה, והוא רוצה לחמוק
על פני העציצים שמקשטים כמעט חוסמים את המעבר. שלא יראו אותו
וישאלו שוב לשלומו, מתי ישקה אותם. לא לעצור. הוא כבר לקראת
סוף הטיפוס. זה מטופש כל כך. יש לו מפתח לדירה, עליו, כאן,
בכיס הג'ינס הפנימי הקטן. הוא שולח אצבע  משתחלת אל הכיס הצר,
לגעת במפתח. הוא עוד שם. אחיו היה תמיד מחביא שם טופי או מטבע
שוקולד, שקיבל מצא והטמין. שם - זה המקום הכי סודי שיש-היה
לוחש. וכשהג'ינס היה תולה יבש אחרי כביסה על המרפסת,  אז היה
נזכר באותו אוצר אבוד- וממהר אל אי המטמון שבמכנסיו המכובסים-
רק כדי לראות שמלבד שאריות של עטיפה בלולה, הכיס מלא בכלום.
הכל כובס נמס במכונה. היה צריך ללפות אותו שלא יזרוק את המכנס
השדוד מהקומה השלישית לבוץ שבגינה.
חדרון היציאה לגג אף פעם לא ננעל, על זה סמך, וגם הפעם לא
התבדה. והוא בחוץ. שקט עירוני של הרבה אחרי חצות עטף אותו
כשהוא סוגר בנקישה דקה את דלת הפלדה. שקט של המון אדם ישן על
מיטתו, חולם, הוזה שבוקר לא יבוא. עיניו עברו להתרגל מעלטת
הפנים לחשיכת החוץ במהירות, צרצר למטה בגינה נדם. אולי אוושת
עלי חרוב ברוח נמוכה ניגנה לו לילה טוב. לנשום עמוק. אתה כבר
פה. עכשיו לקשור את החבל מעל המרפסת ולטפס קומה אחת למטה
ולהכנס. כמו שתכננו. קשר ימאים כפול, ואז שלשול החבל למרפסת,
למרפסת, יש פה שתיים. הימנית או השמאלית? שומט החבל לרצפה, כרע
על שתי ברכיו והסתכל למטה אל זוג המרפסות התאומות של הקומה
האחרונה. בשתיהן חושך, לשתיהן אותו מעקה חלוד בעל אותם פיתוחי
פרחים גיאומטריים מתקלפים. הוא ניסה להסתכל בגינה ביחס למרפסת.
האם עץ החרוב משמאל או מימין? הג'ינס שנזרק מהחלון היה נופל
מכאן או מכאן?
חדרי ליבו התחילו להלום ימין או שמאל? ימין או שמאל? ראשו הוצף
בחוסר הגיון. מה לעשות. בלי לחשוב קפץ אחור, חזר יצא אל דלת
הברזל, ירד שוב את מקבץ המדרגות האחרון ונעמד נושף באמצע
הקומה. זאת הדירה. הימנית. והמרפסת הימנית. ימין. לזכור. ימין.
לא להביט בעציצים. להירגע. אם שוב אנהג בחפזון כזה הכל יפול.
והוא נושם עמוק, נוזף בעצמו שלא יכל לפני שנייה לזכור באיזה צד
של הבניין גדל. ימין. וכשאעלה לגג, אשלשל את החבל למרפסת
הימנית. לאט. לנשום לנשוף עמוק. בדמיונו פתאום שמע את הד
דהירתו במורד גרם המדרגות הקצר, ונעמד במקומו, ממתין לנביחה
המשחררת, למפתח מסתובב בדלת, לאור שידלק פתאום. אבל אחרי דקה
ההד חלף עבר גם כבר בדמיונו. וגרינבאום עוד ישן שנת כלב ישרה.
הוא התנער ושב לו חרש חרש אל הגג.
החבל כבר קשור. ימין! למרפסת הימנית. כן, הוא זכר.המרפסת פונה
אל הגינה, לא לרחוב. לא יראו אותו קופץ בשקט למרפסת. ליתר
בטחון הביט לבית שמעבר לחצר ביתו- ולא הופתע שמנורותיו כולן
עצומות. כמו ענק ישן. שלוות דממת הלילה בגבו, הוא מתחשל ומשנס
מתניו. זה הכרחי. אין לי ברירה. הוא משלשל עצמו אחרי החבל,
נותן לגוף למשוך אותו למטה, לרחף, לצנוח כמו נוצה ולנחות יציב
על שתי רגליים מול דלתות חלונות הזכוכית. מבט חטוף אחורנית-
עוד העולם ישן. חצי הדרך.
מבעד לזגוגית כמו מתוך ראי ניבט אליו הבית. אותה ספה חומה עליה
התכרבל חולה אל מול הטלויזיה, אותו מדף ספרים, אותו שולחן עגול
ממתין לאגרטל. אבל החזיון אינו שלם, הסדר פה הופר. כמו בחלום
שבו ביתך אינו ביתך, כך הכל נטרף פה מחדש. הטלויזיה כלל לא
כאן, והספה עומדת מול ארון הספרים- והארון, כל מדפיו ריקים.
שורות אבק ממויינות. והשולחן הוסט לאמצע הסלון. והתמונות! הן
כלל לא כאן, הקיר יתום. ואיפה אמא שתופרת וילונות עד מאוחר,
למכור מחר, והחתול איפה? אפילו חבל הכביסה.
זועם פתח בקור רוח את דלת הזכוכית הזזה ונכנס. מהמטבח נדף
ניחוח של תבשיל ערבי ושמן זית, וכלים שנזנחו לבוקר בכיור. על
קצות האצבעות הוא התקדם אל אמצע הדירה. גם פה שנים של התרגלות-
לא להעיר את אמא הישנה בחדר, או את סבתא שנרדמת בספה מול
המרקע, לימדו את תנועותיו למצוא את הבלטות שלא רועדות. כאן לא
חשש. כאן הקירות והתקרה, החפצים והבלטות- לא יסגירו אותו. הם
מברכים אותו לשלום. ומה עכשיו. שלבי תוכנית הלילה נפרסו
בזכרונו כמו לחם. עכשיו לגבות את שכר הדירה. למצוא ארנק או חפץ
ערך ולברוח.
על אחד הכסאות היה מונח תיק צד. הוא חיטט בו ומצא רק ניירות
פתקים דקים, עט משרדי וכמה סוכריות של מנטה. לא ארנק, לא שטר,
לא שקל. איפה זה, התחמם. הוא התגנב אל החדר שהיה של אמא, משם
היה בילדותו לוקח מטבעות לקנות לאחיו את מטבעות השוקולד,
מהארון שהיה תמיד חצי פתוח ופזורים בו כמה אגורות לא מקריות,
שנצברו כי גם זה כסף. כך היתה דורשת אמא. שקל פה ושקל שם- רק
כך. אבל שהיה אחיו בוכה שהוא רעב ומבקש רק משהו מתוק, היה הולך
ומתגנב אל סלסלת האגורות ורץ איתן אל המכולת. אמא לא הייתה
בבית, היא עבדה. אבל עדיין היה נכנס בשקט אל חדרה, פותח בלי אף
קול את הארון- כאילו הקירות ילשינו על העבירה.
הדלתות בתוך הבית גם נותרו פתוחות. כמו אז. כאילו הדלתות הן
אלה שרגילות להשאר פתוחות כאן בדירה, ורק הבעלים המתחלפים
מגלים זאת עליהן, ומתרגלים אף הם. הוא עומד מול מיטת אימו-
האפלולית נמהלת בצללים והדממה נתפרת בקול נשימות שינה קצובות
של ילד. ילד שישן במיטת אימו. הוא נעמד וממעט את נשימותיו שלו
עצמו. זה ילד, אין ספק, גופו צנום. צנום מדי. מבעד למסך העלטה
רואה הזר שהילד לובש את צלעותיו בולטות, שאין לו לגופו שמיכה.
ילד דק חולם פעור פה - כמו ממתין לשד ענק שירווה רעבונו.
הזר נסוג. הוא לא מבין מדוע. הוא הולך אחורנית- עודו נועץ מבט
בגוזל פעור הפה- צועד אחורנית ומסתובב על עקביו, יוצא אל
המרפסת, סוגר את דלת הזכוכית. השמש עוד מעט תבוא, החושך מאפיר.
הוא מטפס בחבל ועולה לגג, מתיר את הקשרים ומגלגל אותו כשהיה.
על כתפו, עיגול מושלם.
בחדר המדרגות הוא נעמד מול עציצי אמו, שסבתו קנתה לה כשנולד.
מטפלים בהם יפה. הוא לוחץ על אור חדר המדרגות. הכלב גרינבאום
מתעורר ומתנהם. הוא מחייך. עוצם עיניו. שלושה צעדים, פנייה,
שבע מדרגות. הכלב משתולל, נובח, שורט את הדלת של כלאו. פנייה,
שלוש מדרגות, פנייה, שלושה צעדים. ליד הדלת של הכלב להמשיך
ללכת. הוא שומע מהבית צעקות של שקט כלב. שקט. תן לישון. החיוך
על פניו מתרחב. עוד קומה וחצי הוא בחוץ.

ערבי- לקרוא כמו ARBI, מלשון ערב, לילה.