מאז שהלכת התחלתי לאהוב
התחלתי לחיות את מותך.
מנסה להבין מנסה לשחזר
את אלפי רמיזות גסיסתך.
כי גם כשדיברת לא אמרת מילה
לא שמעתי, צרחות כאבך.
צחקת כל כך בבכי מר
שרפת ונשרפת ביופייך.

ואני לא הרגשתי, אני לא נזעקתי
לחמם את ליבך שנשבר.
ואת הלכת אל אותה אשלייה
כבוד המוות - אהובך היקר.
כי מחר לא יהיו כאבים - הוא אמר
כי מחר לא יהיו מאבקים - כך חזר
וחבק אותך כפור הנצח
ואת נלחמת, אך לבך עטף בקרח.
וקבלת ממנו, כן הססת רק לשנייה
את אותו גרדום, את אותו חבל תלייה.

את פרפרת וידעת זה הולך ונגמר
כי אכן היום לא יראה את המחר.
והחבל לא ניתק והמוות נשקך
ולנו רק נותר לנשק את אפרך.

וביום מותך נולדה אהבתי
מחבק אני אותך ומסיר כפור מליבי.
ביום מותך השארת לי ירושה
תחייה, תשרוד תשמח בבקשה.
ואני באהבתי בונה לך היכל
במותך אהבתיך ותמיד אוהב - מיכל.