הלכתי היום לעבודה, הבית היה רועש ומכעיס כאילו סערת ברקים
התמקמה לה ישר באמצע הסלון שלי! קמתי, לקחתי את הדברים שלי
וברחתי, פגשתי חברה, ישבנו כמה דקות בשביל לעשן סיגריה בלי
שההורים שלה יתפסו אותה ( בת עשרים ואחת, ועדיין לא סיפרה
להם), חתולים עברו מולנו, וגם כמה טיפות שהסבירו לנו שהגשם
עומד להופיע מולנו במלוא הדרו. החלטנו לנסוע מהתחנה הישנה, זה
לא שהתחנה החדשה לא נוחה. פשוט, מאיזושהי סיבה, באוטובוס הישן
היה נעים יותר.


היא הרבה יותר מטופחת ממני,החברה הזאת שלי, היא משקיעה בעצמה
בבגדים, טיפולי פנים וכל החרא. אף פעם לא הבנתי למה זה כ"כ
הכרחי. היא מנסה ללמד אותי להיות כמוה לוקחת אותי לחנויות
בגדים וכאלה, שאני אבין איך להתלבש. אני, אחרי הכל, באתי ממקום
שונה לגמרי. זה לא שאני חייזרית או משהו כזה, פשוט כדור הארץ
לא כ"כ התאים לי בשנים האחרונות  אז יצאתי לנופש במקום אחר.
היא לא הראשונה שמנסה ללמד אותי מי או מה להיות, כל מיני
בחורות, חברות שלי ואפילו חבר אחד עשו לי את אותו הדבר. מרחו
לי סומק והלבישו אותי, אמרו לי מה להגיד ואל מי להתייחס. נתתי
להם לשחק בי, "ברבי גילי" , זה לא באמת הפריע לי, אחרי הכל,
המראה זה לא מה שבאמת יעשה אותי משהו. אז הם המשיכו.


הנסיעה באוטובוס לא נגמרה, לקח לנו בערך עוד חצי שעה להגיע
לאוטובוס השני שהיינו צריכות לקחת, ואני הייתי שקטה, בוהה
בחלון ובטיפות שנוטפות עליו, תמיד הייתי אדם סולידי, כזה
שהעניינים תמיד קורים סביבו. אבל בי כלום לא יכל לגעת, הייתי
מוגנת. ירדנו מהאוטובוס השני והתחלנו את ההליכה הקצרה לעבר
המשרד, הוא היה בסך הכל מעבר לכביש במרחק עשרה מטרים שמאלה.
חצינו את הכביש ולרגע חשבתי ששמעתי את אחותי הקטנה קוראת לי,
הסתובבתי לראות ואז הוא פגע בי.

הוא היה אדום, מתכתי ועם לוחית זיהוי של צה"ל, זה כל מה
שהספקתי לראות, אחרי זה היה רק לבן.
פתאום הוא הופיע מולי, היה לו כובע אדום, עיניים חומות וחיוך
שממיס. הוא אמר שהוא מצטער, שעד עכשיו הוא יכל לשמור עליי אבל
גם הוא חשב ששמע את אחותי וגם הסתובב לבדוק. אחותי כן הייתה
שם, את זה אני יודעת כי ראיתי אותה בוכה כששילבתי את ידי בידו
ועלינו במדרגות, הן היו אדומות, מתכתיות, ובצד הייתה לוחית
רישוי של צה"ל.