אמרתי לו שבזה זה נגמר, הוא לא יכול להמשיך ולהכתיב לי את
החיים. יש לי רצונות משלי ונמאס להיות כלי בידיים השתלטניות
והילדותיות שלו. רגע כישראל בידי ארה"ב, כשהוא גורם לי באמצעים
פסיכולוגיים משהו לחוש כה נזקקת וחלשה לעומתו, ורגע כבובת ברבי
תמימה שממששים לה את כל הגוף.

הוא הביט בי בעיניים מלגלגות מלאות בהערצה עצמית ובו בעת באהבה
כלפיי, ובאמונה שאני בסך הכול ילדה קטנה ותמימה שצריכה אותו
ולו שיחנך אותי, או ירסן אותי, או שישפשף אותי. שפשופים ששפשפו
אותי קודמים לו ואין לי שום צורך בהם. אבל שיהיה, אולי
צריך...

התרופות שסיפק לי קודם לכן הפכו כעת לסמים. אני מכורה להן, והן
הפכו עורן וכבר אינן מועילות. אבל לכי תסבירי לו כזה דבר עם
תרופות, הוא בחיים לא יבין, יגיד שאני כל כך קשה להבנה, ושבכלל
קשה כל כך להתמודד עם נשים. לכי תסבירי לו שהייתי רוצה
שהווילון שמסתיר את קרניי השמש מפניי יזוז מעצמו וקרן אור אחת
ומיוחדת תלטף אותי, ככה סתם, באקראיות...

"נשבר לי ממך" אז הוא יצרח מותש, יעשה צעד אמיץ וילך ואני אשאר
עומדת, תוהה... אולי אבכה, אשכח במהרה את השלילי ואטבע
לזיכרונות של קרניי שמש מלטפות, אולי הווילון שמסתיר את קרניי
השמש מפניי יזוז מעצמו וקרן אור אחת ומיוחדת תלטף אותי, ככה
סתם, באקראיות...

"זהו זה" תגיד לי אז אימא, "באמת הגיע הזמן לשינוי..."
ואני אחייך חיוך סתמי, ועם זאת ערום לגמרי, שוב אתהה אם נהגתי
כשורה.

כמובן שאצליח, יהיה לי הכול, ורק ערב אחד כשאחזור למיטתי,
תשושה, לא עם איזשהו גבר, שכרגע הכרתי,או חבר רציני, לרגע
יופיע באפי ריח מוכר ומתוק כל-כך, כזה שנישא ברוח אותו מזג
האוויר בו טיילנו יחד בשדות, מכורבלים, הריח הזה יגרום צביטה
בליבי, ואולי יידרשו ממני כמה שניות, על-מנת לאתר את מקור
ההזייה הזו, ורק אז אני אבין.

זה לא שאני אעז לעשות משהו בנוגע לזה עכשיו. כלומר, שנינו
המשכנו, גם אני, וגם הוא. פשוט בסתר אאמין שכמו באגדות, אם זה
נועד להיות, הגורל יימצא דרכו וייתן לזה לקרות. כבר עברו חמש
שנים, אני מאורסת לגבר, מאורסת לו כבר שנה... אין בוקר שעמיתי
לעבודה אינם מטיחים בי את שאלות התאריך, ה"אין אולם?", או "אין
כסף לטבעות? להזמנות? לשמלה?".
אני לא מסוגלת.

"תחליטי" יגיד לי אז הוא, "זה או עכשיו או אף-פעם, נמאס לי
מזה", ואני מצידי אחרטט לו עוד משהו על הזמן שלי שהוא צריך
לתת, והפעם כמו בכל פעם, רק שמשום מה זה יישמע פתאום יותר
רציני, הוא יאמר שאם אני באמת אוהבת אותו, אין יותר מה לחשוב,
ולא צריך יותר זמן.

בטריקה, כמובן, אסגור את דלת חדרו, מבולבלת, בוכה, אבודה. כי
כמה שנדמה לי לשנייה שאני אוהבת, בשנייה האחרת אני לא בטוחה
שאני בכלל יודעת מהי האהבה.

ברחובות אשוטט לי, ככה כמו בסרטים, והרוח הקרירה שתנשב תייבש
לי את הדמעות. אחפש רמזים בכל פינה, על ענפי העצים, בכתובות
הגרפיטי שעל הקירות. כשהייתי ילדה קטנה תמיד חלמתי להיות מה
שאני מנסה להיות עכשיו. חבל שזה כל-כך קשה.

אבי תמיד אמר לי שהדבר היחיד שיוכל לספק אותי כמו שרק אהבה
אמיתית יכולה, הוא האוצר שבתוכי.
ואם יש לי רק את ההוא, אותו אני לרגע אוהבת, ולרגע אינני
בטוחה, לפחות אני רוצה למצוא את אותו האוצר המדובר שבתוכי, כדי
להיות מאושרת, כמו שאבא רצה.

נפרדתי ממנו. כבר שנה וחצי שאני עוסקת במה שאני. מצאתי את
עצמי, ואני חייבת להודות שההרגשה מצוינת. תהליך הגירושים עדיין
לא תם, אך כבר אינו בשיאו, ומה שהכי חשוב, אני קיבלתי את
הילדה.
עברנו לגור בדירת קרקע בפינה שקטה בתוך אזור יחסית מרכזי,
הכנתי לה חדר כל-כך יפה, עם  ציורים צבעוניים בקירות וכריות
ענקיות ורכות מפוזרות בסדר מוחלט בכל עבר. בלי עין הרע, נראה
לי שהולכת להיות לנו כאן תקופה לא רעה.

באופן מסוים את כל מה שאני רוצה לעשות אני מגשימה דרך זה.
כלומר, מין חצי מגשימה, אבל חצי גדול יותר, ואני באמת לא יודעת
איך חצי יכול להיות גדול יותר. יש שיאמרו שאני בעצם עובדת על
עצמי.
מה פתאום.