זאת הפעם הראשונה שלה במועדון. היא לעולם לא חוותה את ההרגשה
של לרקוד במקום הומה אנשים, שכולם שם רוקדים להנאתם, ומשחררים
קצת לחצים מחייהם. בחייה, אלה כל הבעיות של הלימודים, עם
המשפחה, ובכלל.
לקח לה שעות לשכנע את הוריה שייתנו לה לנסוע, אך לבסוף הם הרשו
לה. אם להגיד את האמת, היא לא האמינה שיום זה יגיע. לא נשאר לה
כל כך הרבה זמן להתארגן, אז עם השעה שנותרה לה, היא החלה
להתארגן. התקלחה, התלבשה, התאפרה והכינה את התיק. כשהייתה
מוכנה, אמה הסיעה אותה לקניון, שם חיכו לה חברותיה, ומשם הן
נסעו במונית.
לקח קצת זמן עד שהן מצאו מונית שתיקח אותן, ולאחר שהן עלו
עליה, הנסיעה ארכה כחצי שעה לכל היותר. התור היה קצת ארוך, אבל
עם קצת פרוטקציות הן נכנסנו במהירות. בפנים היה כל כך עמוס.
היה הרבה רעש של אנשים, של המוזיקה. בתחילה היא לא כל כך
השתלבה, אך אט אט היא התחילה להרגיש יותר טוב עם עצמה, ונהנתה.
הרבה בנים באו לרקוד אתה, כך שהזמן עבר מאוד מהר. היא הסתכלה
על השעון וגילתה להפתעתה שכבר מאוחר, היא צריכה לחזור. השעה
הייתה שש בבוקר. היא קראה לחברותיה, והן התארגנו ליציאה. בחוץ
היה קר, והן חיכו למונית. כשראו שלא מגיעות מוניות לאזוריהן,
הן חיפשו דרך אחרת להגיע הביתה. לפתע, הגיעה מכונית משום מקום.
היא עצרה לידן ושאלה לאן הן רוצות להגיע. מרוב שמחה שהן מצאו
הסעה, הן עלו למכונית, בלי לחשוב פעמיים. במכונית נהג גבר
בשנות השלושים לחייו, ראשו מגולח ועיניו בוהקות, היה נדמה שהוא
על סמים.
לאחר נסיעה קצרה, הנהג שינה כיוון, הוא טען שהוא צריך לעצור
לרגע באיזה מקום והוא מיד ממשיך לנסוע. לפתע, הוא הוציא אקדח
ואיים עליהן. הוא אנס אותן באכזריות אחת אחרי השנייה, לאחר
שקשר את האחרות, ועינה אותן. לאחר שהן איבדו את הכרתן הוא ירה
בהן, וברח מן המקום. אמבולנסים שהגיעו למקום הכריזו על מותן של
ארבעת הבנות, והרוצח לא נמצא.
האמא של אותה ילדה , נשברה מאוד. היא הלכה לחדרה, וחיפשה דבר
להישען עליו. היא רצתה לראות תמונות שלה, להריח את בגדיה,
ובכלל לראות את חדרה, כי חשבה שאולי ככה היא תהיה יותר קרובה
אליה. כשנכנסה לשם, היא הבחינה, להפתעתה, במעטפה שמונחת על
שידתה. בידיה הרועדות היא פתחה את המעטפה. היא הוציאה משם פיסת
נייר ופתחה אותה. המכתב היה כתוב בכתב ידה של הילדה, והוא היה
מופנה להוריה.
"אמא ואבא היקרים,
היום בגרתי בשנה, ואני כבר בת 17. אני מרגישה ילדה גדולה,
בוגרת ואחראית, ואני שמחה שראיתם זאת עליי, ואפשרתם לי לחגוג
את יום הולדתי עם חברותי הטובות במועדון.
אני לא יודעת בדיוק למה אני כותבת לכם את מכתב זה, אולי מפני
שאין לי את האומץ לבוא ולהודות לכם, או אולי מפני שכאן יותר קל
לי להתבטא כראוי. בכל אופן, רציתי רק ליידע אתכם, שאתם אחלה
הורים, וגם אם לפעמים אני אומרת לכם שאתם מתקופת האבן, ושאתם
היחידים שלא מבינים, אני לא באמת מתכוונת לזה, ואני אומרת לכם
זאת רק מפני שאני כועסת עליכם כשאינכם מאפשרים לי לצאת עם
חברותיי, בטענה שזה מסוכן, או מפני שאני קטנה מידי.
בכל אופן רציתי רק לומר, שאם יקרה לי משהו, תדעו שאני מאוד
אוהבת אתכם ומודה לכם על הכל.
                  בתכם האוהבת מכל!

המכתב נפל מידי האם, כשכולה מוצפת בדמעות. בלב היא חשבה לעצמה,
"חבל שנתתי לה ללכת, ידעתי שלא הייתי צריכה להרשות.."  
כעת האמא תחיה כל חייה ברגשות אשמה, כי כביכול, מפני שהרשתה
לילדתה לצאת למועדון, היא מתה.                              
       
ועכשיו הדבר היחיד שנשאר לה לעשות הוא להתמקד בילדיה הנוספים,
ולשמור עליהם היטב.