הסולו של הישירם.
לכל אלו שחיבבו אותו/אלו שחשבו שהוא דוחה וצריכים להבין שהוא
לא תמיד היה כזה.

הקליפה הריקה בהתה במבט ריק בעיניו של הרופא.
לבסוף בייאוש סימן לאחות להשכיב אותו חזרה במיטה.

אבל הוא לא היה שם, הוא היה רחוק מהם. כל כך רחוק. הוא היה
בגיל עשר. ילד צעיר ותלמיד מבריק בעל כישרון משחק יוצא מהכלל.
הוא רצה להיות שחקן, או עורך דין, לחבריו הוא אמר שאין הבדל
בין השניים.
ואז הגיע האדם הזה, סמואל פורטונה. הוא הגיע הרבה לאחר שעת
כיבוי האורות של הישירם. אך הישירם שעדיין היה ער ושמע את שמו
יצא ללא כל רחש, משלשל את רגליו דרך מעקה המדרגות, והקשיב.
הקשיב המון.
האדם הזה סיפר להם על כך שהוא עוקב אחריי הישגי הישירם בבית
הספר זה זמן רב, הוא נדהם לגלות ניצוץ של גאונות במבחניו
ותפיסת עולם מפותחת כשל אדם מבוגר. הוא עצמו פותח בית ספר
לילדים בעליי אותם כישורים, הוא יהיה יותר ממרוצה אילו הישירם
יגיע לשם ויפתח את נתוניו הטבעיים. יותר מכך - הישירם יהיה
מוקף בילדים בעליי אותם כישורים ממש שיוכלו לאתגר אותו.
הישירם לא אמר מילה, לא צייץ, אפילו נשימתו לא הייתה חזקה
במיוחד, אך הגבר הרים את עיניו ונעץ בו מבט ממושך.
המוזר היה שהוריו לא הבחינו בכך אפילו לא לרגע. הם היו עסוקים
בלהתענג על המחמאות ולהפגין את התלהבותם מהרעיון. למעשה,
הישירם לא חשב שהוא ראה אותם יותר נלהבים איי פעם. זה היה
כאילו לאיש הייתה השפעה מגנטית עליהם.
"אם רק הישירם יתעניין ברעיון גם הוא, נרשום אותו לשם בהקדם
האפשרי."
זהו? לא עלונים? לא תמונות? לא הישגיי התלמידים? הם אפילו לא
יודעים מה השם של בית הספר הארור!
ומה הייתה ההבעה הזו, הכול כך בטוחה ושלווה, על פני הפורטונה
הזה כאשר אמר "חשבתי כך"?!
"אני לא רוצה!" חשב לעצמו הישירם והחל לרדת במדרגות, רוקע
ברגליו תוך כדיי "לא תודה!" הוא קרא.
ואז הוא ראה את פניו של האדון. הוא הרגיש כאילו שפכו מים על
פניו. כל כך יפה הוא היה. יותר מיפהפה. היה לו את אותו המראה
שיש בוודאי (לאלו שמכרו את נשמותיהם לשטן בשביל יופיים)
למלאכים עצמם. יופי לא אנושי שכזה, רוחני.
"מדוע?" הוא שאל ברוגע. ובאמת מדוע? איזו סיבה הייתה להישירם
לא לרצות להצטרף אליו? הריי הוא רוצה בטובתו, הוא מוכרח לרצות
בטובתו, לא?
אך הוא לא הזיז שריר בפניו, קול ממעמקי מוחו קרא לו לא להיות
פזיז... ישנו משהו לא בסדר באדם הזה.
לפתע הוא הזיז את ידו, במהירות, בלי שנתכוון לכך קרא הישירם
"אל תיגע בה!" וידו של האדון צנחה לחיקו, כחולה כמעט, כאילו
קפאה.
ורק אז התברר להישירם שלושה דברים, הראשון היה שהוריו לא שמעו
אותו, השני היה שהוא הגן על אימו מדבר מה שה... יצור הזה עמד
לעולל לה, השלישי היה שהוא כמעט, לא, לא כמעט - הוא הקפיא את
ידו של פורטונה!
סמואל הבזיק לעברו חיוך קטן, ואז לפתע...
בדיוק על הכישרון הזה דיברתי.
והישירם הבין לפתע...
"אני... רוצה.." הוא אמר, המילים נמשכות מעצמן אל פיו.
"רוצה מה?"
הוריו המשיכו לדבר בינם לבין עצמם כאילו לא הישירם ולא סמואל
היו בחדר.
"אני רוצה להצטרף אליך!" אמר הישירם במהירות, מילה אחת בולעת
את השנייה. האם הוא באמת רוצה? הרי הוא לא באמת רו-
"אתה תצטרף אליי? אתה תראה בי-" אימא, אבא, תגידו לו להפסיק
"-אדון ותציית לי?"
"כן!" לא!
"הוסכם."
האדון הישיר את מבטו לעבר הוריו של הישירם "נדמה לי שהוא
מסכים." הוא חייך
"באמת הישירם?! ילד מוצלח שלי!" הוא חש את חום גופה של אימו
כאשר חיבקה אותה, את ידו הגדולה של אביו פורעת את שערו כאשר
אמר "כמובן! גנטיקה!"
והוא רצה לצעוק, והוא רצה לבכות, והוא רצה לומר להם שאין להם
מושג מה קורה פה.
"אברך אתכם בלילה טוב" אמר סמואל פורטונה ויצא מן הדירה.
הכול התרחש כל כך מהר מול עיניו של הישירם, שבוע לאחר מכן כבר
היה שם, באותו בניין ענק, מהודר ומבודד. איש לא ידע מה באמת
הולך שם, איש לא ידע אילו צרחות הוסתרו ע"י נגינת הפסנתר
הרועמת שהייתה נשמעת, איש לא חשב שהמים שהציפו את הגינה ושפרצו
לרחוב מידיי פעם לא נגרמו ע"י צינור שבור.
וכל שאר הילדים "יוכלו לאתגר אותו!" אמר האדם - יוכלו ועוד
איך! אחד אחריי השני, כל אחד מהם היה תעלומה בפני עצמו, והיה
על הישירם ללמוד אותם היטב, משום שכל לחיצה על המקום הלא נכון,
כל מילה שהייתה עלולה להיחשב כמיותרת... כל מחווה הססנית מידיי
או רחבה מידיי הייתה עלולה להביא לתוצאות הרסניות.
מדוע הוא מחזיק אותנו כאן? נשאלה השאלה במוחו של הישירם אין
ספור פעמים. התלמיד החלש ביותר יכול היה לגבור על מורו כאשר
חלפו השנתיים הראשונות, הם לא העלו ולא הורידו לגביהם. היחידים
שאתגרו אותם היו הם עצמם.
הישירם לא ידע יותר מהי בעצם המטרה שלו בחיים. כאשר סיפר
לאחדים מהתלמידים שהוא הולך להיות שחקן או עורך דין רובם פרצו
בצחוק של לעג.
כך למעשה הוא הכיר את אנג'ל, כאשר היא חייכה בעצב מוזר ואז
אמרה "אם יש משאלה אחת שאני מקווה שתתממש. הלוואי שתוכל לשחק,
הלוואי שתופיע על במה בעוד מספר שנים ולא תזכור איש מאיתנו."
ואז היא הסמיקה מעט וסובבה את גבה אליו בתנועה חדה.
לאחר מכן הוא הרגיש שהוא מתקשח, תגובותיו היו חדות וקשות יותר,
הדרמתיות שהוא טבועה בו באופן טבעי התגברה עם כל התפרצות מדומה
שהתפרץ על אחד המורים, התלמידים. באמצע המסדרון הוא  היה רוקע
ברגליו וצורח כמטורף. הם חשבו שהוא מטורף, לפחות הצעירים יותר
חשבו כך.
באווירה שכזו, של לחץ והתפרצויות נוראות, הוא לא היה יכול שלא
לחוש הקלה על אלכס. אלכס הצטיין בקלות בכל דבר, לאלכס היה את
אותו חוש הצדק והמוסר שהיה להישירם, רק שאלכס אכן השתמש בו
בעוד שהישירם התעלם ממנו, והוא היה כל כך... טוב. אין מילה
אחרת לתאר אותו. שערו החום תמיד מוברש מפניו, פניו וידו תמיד
נקיות, בכל מצב. הישירם כמעט מעולם לא ראה אותו צועק. כועס?
לעיתים רחוקות. רחוקות עד כאב, משום שהישירם נהנה לראותו כועס,
את הקמטים הזעירים שהיו מופיעים על מצחו, הדרך שבה עיניו
הגדולות היו הופכות לקודרות, הוא רצה לראות את כל קשת ההבעות
שלו והוא אהב כל אחת ואחת מהן, משמר אותה בזיכרונו.
ובאמצעות אלכס הוא גם הכיר את מקס.
עברם של שני אלו היה איכשהו מחובר. העובדה היא שאלכס מעולם לא
חשש לפגוע במקס, אך לעולם לא פגע בו חזק מידיי, חרף כל
ההתאכזרויות של מקס אל האחרים, ואם כבר מדברים ההתעללויות שהוא
העביר חלק נכבד מבית הספר, ניתן גם לציין שהוא מעולם לא הרים
יד (או כל דבר אחר, למען שלוותו של הקורא) על אלכס, לא משנה
כמה איים עליו.
ומקס שנא את הישירים. ההרגשה הייתה הדדית, מאותו רגע שבו ראה
אותו הישירם לראשונה, אוחז בצווארונו של אלכס ונישבע שהוא
יגרום לו להתחרט על דבר מה שהוא עשה, הוא חש שנאה עזה כלפיו,
שנאה שגרמה לו להתנהג בבוז אל מקס, דבר שגרם לאחרון להתרתח
עליו.
כמה מאבקים היו ביניהם? הישירם הפסיק לספור. יותר מידיי, הוא
ידע.
אך על מה הם נלחמו באמת? מהיכן הגיעה השנאה הזו?
שאלות שנותרו ללא מענה.
שש שנים. שש שנים מבוזבזות. וכעת הוא עמד לבלות את שארית חייו
במחשבה עליהן. ומה כבר הוא יכול ללמוד מכך? מהשנאה העלובה שלו
למקס, שעדיין לא פגה. מהאהבה המוזרה לאלכס, מהרצון לקבל את
אותם יתרונות של אנג'ל, יתרונות שבהם היא לא השתמשה מעולם ואף
העדיפה להתעלם מהם.
וההערצה שלו לאדונם.
לפתע הוא הבין שזהו זה, הסיפור שלו נגמר, וזהו זה. עד הדקה
האחרונה של מותו הוא יחשוב על כל זה. חיים קטנים של נער קטן,
של תינוק מפוחד. חיים מנקודת מבט צרה יותר משל נמלה.
והיה את אותו הלילה. ללילה שלם האדון היה כולו שלו.
הוא עבר כל כך מהר.
על הרצפה היה שטיח רך, אדום. על הקירות היו אריגים שתיארו
תמונות מוזרות, חלקן מבנות יותר וחלקן פחות. כמה תצלומים.
הדבר הראשון שחש לאחר שידו של האדון דחפה אותו לחדר היה גל
חום, החדר היה לוהט, הוא היה מחניק. אף על פי שנראה היה כאילו
האדון חש אהדה כלפיי הישירם הוא לא הציע לכבות את האש או לפתוח
חלון.
הישירם צעד לתוך החדר, מתעלם מהעובדה שראשו הסתחרר מעט. מיטה,
כורסא, שולחן כתיבה, לידה כסא עץ פשוט וספריה צרה.
"אז למה הבאת אותי לכאן?" הוא שאל מיד לאחר ששמע את הדלת
נסגרת. הוא לא חשש להישמע גס רוח. לעזאזל עם זה, האדון כבר ידע
עד לאן מגיעה החוצפה שלו. האם זה לא היה הוא שכמעט העלה באש את
אחד המורים?
אך הוא התעלם מכך. הוא התעלם מהגסות ומהשאלה עצמה, למעשה.
הוא החווה על הספה והישירם התיישב.
ואז הוא החל ללכת הלוך ושוב, ניסה להיראות מאוד עסוק בלמזוג
יין אל תוך גביע ולהגישו להישירם ואז שוב החל ללכת הלוך ושוב.
ובמקום להרגיש לעג אל היצור הטיפשי הזה, או אף רחמים, הרגיש
הישירם הערצה. פשוטו כמשמעו. הוא סגד לו, למרות שהתנהגותו
הייתה לא מובנת ולמרות שהפנים היפהפיים היו אפופים במצוקה
נוראית.
הוא שתה מהיין.
לפתע האדון נעצר והסתובב אליו.
"הישירם!" הוא אמר והישירם נעץ בו מבט ממושך. "מדוע הסכמת לכל
זה?"
"אני..." קולו של הישירם גווע בגרונו.
"הסיבה לכך שהבאתי אתכם לכאן..." האדון שילב את ידיו מאחוריי
גבו. הוא הביט בהישירם, הוא הביט בגביע, הוא הביט באש וחוזר
חלילה. "היא שאני שרוי בבעיה, בעיה שרק אחד מכן מסוגל
לתקן..."
"בעיה?" שא הישירם, מבטו של האדון גרם לו להיות מתוח והוא
שתה.
"בעיה רצינית ביותר." אמר האדון והתקרב אליו, הוא הרים את ידו
של הישירם. "ואתה הבחירה הראשונה שלי בין כל השאר."
הישירם חש לאות מוזרה מתפשטת בגופו.
"רק מעט..." לחש האדון ברוך, מסיט את השרוול "רק מעט."
ודמותו החלה להיטשטש מול עיניו של הישירם.