"מיכלי, הלילה כל-כך קר... עוד לא ראיתי קור כזה באמצע
נובמבר. גם אצלכם ככה קר? ומה שלום איתמרי? תמסרי לו המון
נשיקות ומזל טוב על השלוש..."
זולגת לי דמעת מהעין ואז עוד אחת ואני עוצרת את הקריאה, מנגבת
את הלחיים. איתמר ישן בחדר בסוף המסדרון. הייתה לו אתמול יום
הולדת ארבע, ושוב נובמבר... באמת נורא קר.

"ילדונת שלי, איך את מסתדרת? איך זה עבורך השנה האחרונה? אני
מקווה שאת מאושרת, כי אחרי הכל את בנקודה הכי יפה בחיים..."
אני זוכרת איך היינו יושבים פעם בים והוא היה סופר לי את כוכבי
הלילה ומעניק להם שמות במיוחד עבורי. פעם הוא אפילו קנה לי
אחד, לכבוד החצי שנה שלנו. אלה היו ימים שקטים.

"ומיכלי, אני... אני מצטער, מצטער שאני כותב לך. החולשה הזאת
אוכלת אותי, הגעגוע. לא דיברנו כבר שלושה שבועות. שבת שעברה
הייתי בבית ועברתי ליד הבניין שלך וכל-כך רציתי לבוא ולהגיד לך
קצת מציאות. היה אור בחלון שלך ועמדת מול המראה, מחייכת. היית
כל-כך יפה, פחדתי להרוג לך את האושר. היה לנו רע מיכלי? מתי
היה לנו רע???"
פעם היה לנו אושר, הכי אושר שבעולם. שנתיים של אהבה מטורפת עד
שלפני שנה באוקטובר הוא התיישב אצלי בחדר ואמר לי שקשה לו מדי
המרחק, וקשה לו מדי שאני מחכה לו שבועיים כל פעם... אולי
שלושה. ושיהיה יותר טוב שאני אנצל את הזמן שנשאר לי לפני
הקיבעון הנורא של השנתיים. היו לו דמעות בעיניים ואני הרגשתי
בגידה.

"מיכל שלי, אני לא מפסיק לחשוב איפה טעיתי, ועכשיו... כבר אין
זמן לחרטות. רק לומר לך כמה סליחות ביקשתי מאלוהים על שפגעתי
בך, ביקשתי  שישמור עלייך כי אני לא יכול, את חייבת להבין ש...
רציתי שיהיה לך מישהו שיאהב אותך, מסביב לשעון - יחבק אותך
בלילה כשקר... כשעצוב, או סתם כשאת נורא חמודה ועושה פרצופי
כלבלב מפונק. עולה לי חיוך רק מלדמיין את העיניים הגדולות
שלך."
אחרי ההלוויה, שתקתי.
המון זמן שתקתי... ילד הנצח שלי.
לא האמנתי שהעזת ככה לברוח לי - כעסתי עלייך. הרגשתי שידעת
מראש שזה מה שיקרה ומעצם הניסיון שלך לחסוך ממני את הכאב רק
הכאבת לי יותר.
בסוף השבעה, ביום האחרון... אמא שלך ניגשה אליי ונתנה לי
מעטפה. היא אמרה לי שהגיע בבוקר איזה קצין מדוגם ועייף והביע
מילות ניחומים. על המעטפה היה רשום, 'מיכי', כמו פעם, כמו
בהתחלה כשהייתי מחייכת אלייך ומסבירה לך בעצם, שתבין, מהי
אהבה. אתה והזלזול שלך.
היית אומר לי: "מיכי, יפתי... את האהבה, אני סתם טיפש חסר
אמונה." והיית מרים אותי בסחרור באוויר ומבטיח לי שבסוף נתחתן.
נותן לי נשיקות למילוי מדברי הייאוש.
אני לא מבינה איך לא הבנת שצבא זה כלום, והאהבה שלנו יותר חזקה
מהכל, גם יותר מחודש נפרד. גם עם מילים קטנטנות במכשיר שחור
מידי ערב. (גם ממלחמות והרוגים)

"וזהו מיכי, בייבי... כבר אין חשיבות לחרטות, אף פעם לא חשבתי
על להעיז להכאיב לך. הלב שלך כל-כך יפה.
אני הכי אתגעגע לחיבוקים שלך ולנשיקות שהענקת לי על המצח כל
בוקר כשלחשת לי- "גבר שלי, קום, תראה איך השמיים טהורים." אני
אתגעגע לימי הסתמיות.
אני לא אצא מזה, מיכלי.
זה מה שלא רציתי לומר, רציתי לחזור בסוף ולהתחנן לך למחילה,
לאהבה האבודה שלנו.
ואני מאמין, מלאכית שלי, המון מאמין.
לימדת אותי להרגיש, עשית אותי אדם טוב יותר, שלם יותר, שואף
יותר... שלך יותר.
אני רוצה שתמצאי את האושר עם מישהו אחר, אל תתאבלי עליי.
אני תמיד איתך.
אל תרגישי אשמה שלא התעקשת, אני מכיר אותך... חשבת שהזמן יעזור
לשנינו.
והזמן... כילה את הכל.
את תהיי אישה נהדרת, הכי מדהימה שיש, אני יודע.
ילדה שלי... יפה שלי... אוהב אותך לנצח, מתגעגע לנצח.
מיכלי, הביטי... כמה הים שחור."



1.12.03