כבר הגיע הלילה, אני יכול להפסיק לרוץ. ברחתי, ברחתי מרעש
התותחים, מצעקות הקרב. כשחבריי הסתערו, ברחתי. אני יודע שאם
אני אתפס, על-ידי ידיד או אויב, אני אוצא להורג. עכשיו יש שקט,
נדמו רעמי התותחים ושריקות הכדורים, השתתקו זעקותיהם של
המסתערים והנופלים. רק קולות הלילה מפרים את הדממה, צרצר
מצרצר, תן מיילל מרחוק וקולה של התנשמת בוקע מצמרות העצים.
עננים מאפילים את אור הירח החיוור ורוח קרה של לילה נושבת על
פני. אני צועד, צלילי העשב היבש המתפצח תחת מגפי וקולות
התנשפותי מתמזגים עם קולות הליל. אני צועד וצועד בגבעות
החשוכות, איני יודע לאן. תמונות מן הקרב חולפות במהירות במוחי.
אנשים מסתערים, נופלים בזה אחר זה, הפצועים זועקים בכאב על
הקרקע, מתבוססים בדמם. אני צועד, שריריי כואבים, לבי הולם
בחזקה, אני שואף ונושף במהירות את אויר הליל הקר. לפתע צעקה...
מישהו ראה אותי. מייד אחר-כך נשמע צרור ונפלתי על הקרקע. איני
יודע היכן אני עכשיו, איני יודע איך הגעתי לפה. בהתחלה הכל היה
חשוך ושקט, אך לאחר מכן הכל התמלא באור וחום ואהבה. איני יודע
היכן אני עכשיו, אבל אני לא רוצה לחזור...