לילה.


חורף, צינה, טיפות מטונפות... ערפל.


בוקר.

השעון המעורר החל רועם ומתרעם, נועם בהתגרות.
"קם המלפפון והכה בגנן".
צעק בנקמנות מאומצת בעודו מפצפץ את יצור הפלסטיק הרועש על קיר
החדר.

אור.

דורון עצם את עיניו בכאב, נדמה לו פתאום שרוח נושבת על פניו,
שותפו לחדר פתח את החלון!

שניי שלבים חסרים בתריס.
נידמה היה לו שבכוונה הם מפריעים לו משלוותו הנצחית,
מבריחים שמש, רוצים שיקום.
תקום!
- "מי כיבה את החושך, אני לא רואה כלום", צעק בציניות מעושה.
- "האאא, איזה צחוק טמבל".
דורון ספג בכאב, לא כרגיל, ושקע ברחמים עצמיים, הם אינם יודעים
כולם,
חשב לעצמו בעוד הוא מתחיל וניזכר באירועי אמש.

הוא שכב ער במיטתו בבית הוריו, הייתה לו תחושה רעה, הוא כבר
ידע בלבו אך לא העז להאמין, הרי כיצד יכול היה לדעת.
הסמל נפל.
הסמל נפל, מכיסו, באותו ערב.
אף כי אז לא שם על כך את הדעת, היה עייף מאוד, באותו ערב, ולא
היה בכוחו להאמין.
אילו רק היה רואה, אילו רק היה מרים, אילו רק היה מביט.

שעות מספר.

רעש של מכונית בחוץ, המכונית של הוריו, הוא הכיר את הצליל, הוא
כבר ידע,
ההיגיון.
ההיגיון, הוריו לא אמורים היו לחזור מחברים עד הבוקר.
דלת.
הדלת נפתחה, מישהו נכנס בסערה.
הצעדים...
של אמא, מנחמים בדרכם.
הדלת נשארה פתוחה, אביו נכנס צועד בעודו מוציא יבבות גבוהות
וחנוקות אשר הזכירו כלבלב אשר נשאר לבד בבית קטן הרחק מבעליו.


תק תק תק תק תק תק,
הם החלו מתקשרים ללא הרף, הוא מדבר, מיבב והיא בוכה, בוכה,
בוכה ושותקת.
שותקת שלא כהרגלה.

הוא כבר ידע, אך לא היה מסוגל לתפוס, חיפש הסברים.
"נגמר הסיפור" אמר האב בטלפון שוב, ושוב, אין ספור פעמים ואינו
מפסיק, הוא לא הפסיק, מדבר, מיבב והיא בוכה, בוכה, בוכה
ושותקת.
שותקת שלא כהרגלה.
ובכל פעם שאמר הכאב כמו חור שחור במרכז הבטן אשר שואב את החיים
שואב את האושר משאיר מקום ריק, ריק וקר, קר ועצוב.
כזה שתדע שלעולם לא תרגיש, לא תזכור איך היה קודם, גם אם תדעך,
אתה פשוט תתרגל.
הוריו בדקו אותו, עשה עצמו ישן, הצינה חנקה אותו, לא יכל לזוז,
לא יכל לנשום, כה חנוק כה קר, וטעם חמוץ בבטן.
נרדם לבסוף, הדלת נשארה פתוחה.

התעורר בשעת בוקר מוקדמת, הרגיש שאביו עומד במסדרון, מן הסתם
היה ער כל הלילה,, אמו בודאי בחדר השינה, חולקת כמה דקות של
בין ערות לסיוט, בין סיוט לסיוט.
נשאר במיטה עוד זמן מה, לא בטוח עדין, אולי הכל היה חלום, לא
יתכן שזה אמיתי אזיה מזל שזה היה חלום, רק חלום. לא בטוח עדיין
הציץ בשעון...
חמש.
משתהה רגעים מספר, מנסה לזכור האם השעון מכוון, קלט. חמש זה לא
שבע.
הוא לא היה יכול למשוך יותר, לא הייתה לו ברירה אלא להתמודד,
כך לפחות לא יראה אף אחד נוסף.
הוא יצא לאביו, במסדרון הקצר, הם התחבקו ובכו.
- "נגמר הסיפור"
-  "אני יודע"

השעה שש יצא מן הבית, הדלת הייתה פתוחה.
הכל, היה שקט וריק, לא היה איש בחוץ, או אולי פשוט לא ראה
איש, ואולי איש לא רצה לראות אותו.
הגיע לחדר, החדר ריק.
חשוך.
רק הריח עוד עמד בו, ריח מעצבן, ריח זר, לא של בית, הריח של
שוטפו לחדר.
נכנס למיטה.

- "אתה קם, או לא?!"
קם בשקט לקח משהו ויצא.


החל ללכת, ללכת הביתה, משום מה עבר בשדות, נזכר.
הוא היה בן 14.5 זה היה לפניי שנה וחצי בדיוק.
- "אתה הולך עכשיו?"
- "כן, אני צריך, כלומר רוצה, נו אתה יודע, צריכים אותי שם".
- "אבל מתי תחזור הביתה?"
- "אל תדאג, אני אחזור, אממ, זה עלול לקחת לי כמה זמן אתה
יודע"
- "אני יודע"
- "אבל אל תדאג, יש לי משהו בשבילך"
הוציא מכיסו חתיכת פלדה מרובעת עליה חרוט משהו בכתב קטן.
- "קח את זה, כל עוד תחזיק את זה אצלך, אני אהיה בסדר, אתה
יודע מה זה?"
- "מה זה?"
- "סמל, כבודו של אביר"
- "למה אתה מתכוון?"
- "ששש, כך שמור על זה, זה קמיע.
הוא הציץ בכתוב, ראה מכתב אהבה, קרא, הבין חצי,
דורון לא הכיר אותה, מן הסתם המכתב מעולם לא הגיע ליעדו.
- "מבטיח?"
- "מבטיח!"

הגיע לבית הדלת הייתה פתוחה.



השעון המעורר החל רועם ומתרעם, נועם בהתגרות.
" קם המלפפון והכה בגנן".
צעק בנקמנות מאומצת בעודו מפצפץ את יצור הפלסטיק הרועש על קיר
החדר.

איזה מזל שהכל היה חלום, רק חלום.


הדלת נשארה פתוחה.


ושוב...
נגמר הסיפור.