אבני אודם בלחייך,
סלעי עקשנות, בתוך ליבך.
מפרץ של ים בריגשותייך,
תהום חשוכה טמונה בנפשך.

          ולא אדע אותך אף פעם,
       כי את כמו רז לי בנפשך.
       וטללי שימחה נוברים בך פעם אחר פעם,
       בניסיון להמתיק את מעיין דיכאונך.

חיילי בדידות בתוך עינייך,
יורים שלל מטחי דמעות.
צימאון תשוקה דבק בשפתייך,
רעלים של דם קר, נטולי רגשות.

          ולא אדע אותך אף פעם,
       כי את כמו רז לי בנפשך,
       וטללי שימחה נוברים בך פעם אחר פעם.
       מנסים לפרוץ שערי ליבך.

אטומים, נעולים שערי חדרייך,
וחציי הקופידון אינם חודרים.
משקעי נעורים גזלו, ניפצו חלומותייך,
התירו בך צלקות, חתכים ומעיין של שברים.

ואת לי רז שלא ידעתי,
ולבי בי הלם והרטיט נפשי.
ובמבט של עיניי, אלייך חדרתי, בך נגעתי.
באשליה, בהתנפצות של צלילות דעתי.

ואטומים נעולים חדריי לבך.
כשחציי הקופידון, אינם חודרים.
ומשקעי נעורייך, יצרו את שמך,
נשיאה של בדידות וימים אפורים.