כבר שבועיים נשבעתי ללכת,
ולהותיר אותך שבורה ולבכות.
מתפוררת כמו עלים בשלכת,
הבטחות, הבטחות, הבטחות.

כשנפגשנו היית אז זוהרת,
מין שבויה של קסמים ופלאים.
כשנגעתי היית אז בוערת,
מבקשת לרוות מהימים.

ואהבנו כמו אש לא נגמרת,
לא נכלית, ובוערת לעד.
לא רצינו לגעת אחרת,
חוץ משנינו, רק שנינו לבד.

  אהבה כמו מטוס ממריאה,
   נוסקת אל השחקים.
   מתקרבת ועוברת שיאה,
    ואחר כך מתפוררים מתרסקים.

ושכרנו דירה מפוארת,
בסכומים קטנים של אהבה.
אני כתבתי והיית גם יוצרת,
ניצוצות שבונים ת'תקוה.

ואחר כך היית מקודשת,
כעונדי אזיקים על אצבעות היד.
כמו נכנסנו לארץ אחרת,
מכונסים וסגורים כל אחד.

 
מול מאות עיניים תחת חופה
הייתי כקדוש המעונה.
בכישוף או לחישה שאינה מרפה:
"בליבי לי לעד תקנא".

והיית האישה היחידה,
מין צללית או "בועת " אשת בית.
נעבוד עד ניפול מחולשה,
ונחיה רק מלחם וזית.

אבל הרגשנו איך האש כבר נגמרת,
כמו שני צללים שבורחים אחד מהשני.
ומיטה קרה, ואת נראית לי אחרת.
לא מביטה בעיניי, לא מביטה בתוכי.

אהבה כמו מטוס היא נוסקת,
    ממריאה אל השחקים.
    ובשיאה היא מתרסקת,
    ושנינו כועסים, מתרחקים.

וכבר שבועיים שנשבעתי ללכת,
ולהותיר אותך שבורה ולבכות.
מתפוררת כמו עלים בשלכת,
                                                הבטחות
הבטחות הבטחות...