פתיתי שלג נופלים לי על הראש וצובעים את כל העיר הזאת בלבן.
לרגע אחד הכל נראה טהור, הכל נראה נכון, אבל האמת היא, שהכל כל
כך רחוק מלהיות נכון.
כבר עבר שבוע מאז שהתפוצצה לנו הבועה, יותר נכון שבוע מאז שאת
ניפצת לי את הבועה, אני רק הייתי שם והבאתי לך את הסיכה. עבר
שבוע מאז שנפרדתי ממך, ומאז הכל נראה לי מזויף. הולך ברחובות
בלי שום כיוון, מדליק סיגריה בסיגריה, מוריד דמעה בדמעה,
ומשחזר בפעם המי יודע כמה
איך שברת לי את הלב.
הבועה שלי התנפצה יום לפני יום ההולדת ה-20 שלי. 20 זאת קידומת
שעדיין נחמד שהיא מתחלפת,
כי מכאן אתה לא הולך ונהייה צעיר יותר, אבל בזכותך אני תמיד
אזכור את יום ההולדת הזה לרעה,
אחרי שגיליתי במקרה שהזדיינת וירטואלית עם חבר שלך לשעבר.
הדבר היחיד שהצלחתי להגיד באותו רגע, היה "למה?!" אבל לך לא
היו תשובות. ישבת על המיטה והסתכלת עליי עם העיניים הגדולות
והיפות שלך ושתקת.
טרקתי את הדלת שלך, ויצאתי לך מהחיים. הצלחתי להגיע רק עד סוף
השכונה שלך, והתרסקתי על ספסל שבור, שבור כמו הלב שלי. היה זה
היום של הגשם הראשון, והגשם שירד התערבב לי עם הדמעות וזרם
לביוב, יחד עם הכבוד העצמי.
אלפי מחשבות התרוצצו לי בראש ולא נתנו לי מנוחה. פתאום הבנתי
שבפעם הראשונה בחיים שלי אני בצד הנפגע, הנבגד. פתאום הבנתי
שהכל היה זיוף אחד גדול. פתאום הבנתי שבקשרים אחרים תמיד יצאתי
חרא של בן אדם, ובאותו רגע איבדתי את החשק לחיות.
כששכבתי אז, יום לפני יום ההולדת ה-20 שלי, חשבתי לעצמי
שכשהיינו ילדים הכל היה כל כך תמים ופשוט. נהייתי מאושר אם
הייתה יוצאת לי מדבקה נדירה של כוח המחץ, כזו שאין לאף אחד אחר
בשכונה, ונהייתי עצוב אחרי שהתחילו לבנות בניין במקום השדה ליד
הבית שלי, ותמיד אחרי הגן הייתי עובר שם וקוטף שבלולים. נזכר
בכל זה, ופתאום הכל נראה כל כך רחוק ממני.
חוזר הביתה ורואה אותך יושבת על המדרגות בכניסה, בוכה. כל
מיליון הדברים שרציתי להגיד לך פתאום מתערבבים, ואנחנו מוצאים
את עצמנו שותקים.
"רוצה סיגריה?"
"לא. חשבתי שהפסקנו..."
"מנסים. את יודעת..."
שתיקה
"אני כל כך מצטערת."
"את יודעת שאין שני פתיתי שלג שזהים אחד לשני?"
"כן, בדיוק כמו אנשים."
"ואתה הפתית שלג הכי מיוחד שהכרתי בחיים שלי."
"טיפת התמימות האחרונה שנשארה לי התייבשה בזכותך."
"אני כל כך מצטערת..."
"ואני כל כך רוצה להאמין לך, כי זה לא כיף ככה."
"אז איפה אנחנו עומדים?"
"This is it, Ground Zero"
"ולאן אנחנו הולכים מכאן?"
"רוצה ללכת לבנות איש שלג, לא כל יום יורד כאן שלג..."
היא חייכה חיוך עצוב ונתנה לי את היד, והלכנו שנינו לבנות הכל
מחדש.
"ואיך שלא אפנה לראות, תמיד איתה ארצה להיות..." |