"אם אבא שלי היה פה הוא היה מביא לנו מטוס," אמר לי עידו
כשעמדנו על הרציף.
חייכתי, ככה זה עם ילדים קטנים. "אבל לשוט בספינה לאמריקה זה
הכי שווה," אמרתי לו. "חוץ מזה, מטוס זה נורא יקר."
עלינו על הסיפון ועידו ישר התמקם על הכיסאות הנוחים.
"בואי!" הוא קרא אליי, "שמרתי לך כיסא!"
הנחתי את תיק הגב הגדול על הכסא שיועד לי והסתכלתי סביב. ים,
ים ועוד טיפה ים, ולפי מה שהבנתי מקפטן רוג'רס, בשבועיים הבאים
יהיה לי מספיק ים שעד שנגיע לאמריקה אני כבר אהפוך
להידרופובית. נראה לי שבדרך חזרה אולי באמת ניקח מטוס.
"מה השעה?" שאל עידו.
הוא תמיד היה חסר סבלנות, אבל אני מבינה אותו, לא כל יום שטים
לאמריקה... "אל תדאג עידו," אמרתי לו, "עוד כמה דקות הספינה
תצא לדרך."
השמש התחילה לשקוע וכבר לא הייתה סיבה להישאר לשבת בכיסאות
הנוחים, אז הצעתי לעידו שנרד לבדוק את התא שלנו.
"נוכל לראות את הדגים שמתחת למים מהחלון?" הוא שאל, ולא חיכה
לתשובה. "ואת הצב החבר של נימו? ואת פלאונדר? וגם את הזרבובים
נכון?"
התאפקתי לא לצחוק בקול רם, ורק חייכתי. "אני לא יודעת, אני לא
חושבת שהתא שלנו נמצא כל כך עמוק."
הוא נראה טיפה מאוכזב, אבל מיד נזכר שסיפרתי לו שיש על הספינה
הזאת בריכת שחייה והתחיל שוב לירות שאלות. "איפה הבריכה? מתי
נוכל להיכנס אליה? אני יכול ללבוש בגד-ים?"
"אתה יכול ללבוש אותו אם אתה רוצה, אבל לבריכה נלך רק מחר
בבוקר," אמרתי לו כשסובבתי את המפתח בחור המנעול. התא שנגלה
מאחורי הדלת היה קטן ונעים. שתי מיטות משני צידי החדר, שולחן
כתיבה מנגד לדלת וחלון מעליו. לצערו הרב של עידו, החלון מוקם
מעל פני המים.
ביום שבת, כששיחקנו טאקי על הסיפון, הגיע קפטן רוג'רס והתחיל
לדבר איתנו. בהתחלה שאל איך ההפלגה, אם אנחנו נהנים, מרוצים,
שהכל טוב וכן הלאה. אחר-כך עידו גילה סקרנות בריאה והתחיל
לשאול אותו על אמריקה. קפטן רוג'רס הסביר לו שאת אמריקה גילה
מזמן איש אחד שעכשיו הוא מת, אבל הוא מאוד מפורסם וקוראים לו
כריסטופר קולומבוס.
"כמו חבר של פו הדב!" קרא עידו בשמחה.
"כן, כמו החבר של פו הדב," חייך קפטן רוג'רס והמשיך בהסבר.
הוא סיפר לעידו שכריסטופר קולומבוס בכלל ניסה להגיע להודו, אבל
הוא התבלבל בדרך והגיע לאמריקה, ובגלל שהוא התבלבל בדרך ולא
ידע את זה הוא חשב שהוא נמצא בהודו, ולכן קרא לאנשים שהוא פגש
"אינדיאנים". עידו נראה קצת אבוד אחרי ההסבר הזה, אבל קפטן
רוג'רס מיהר ואמר שבאנגלית קוראים להודו "אינדיה", לא כמו
בעברית. אני לא בטוחה אם עידו הבין או לא, אבל הוא הפסיק
להטריד את הקפטן בשאלות ובמקום זאת הציע לו ברוב נדיבות להצטרף
למשחק הטאקי הסוער. קפטן רוג'רס התנצל ואמר שהוא חייב לחזור
לתא שלו, ועידו לא הסכים לחזור למשחק עד שתהיה לו נוצה בשיער,
כמו של האינדיאנים.
אני חושבת שזו הייתה טעות מצידו של הקפטן לשדר את "פוקהונטס"
בחדר הקולנוע. ארבעה ימים תמימים רדפתי אחרי עידו במסדרונות
הספינה בזמן שהוא מצווח בקולי קולות כמו פרא קטן, מרוח בריבה
מחדר האוכל והנוצה בשערו, כששאר הנוסעים נמלטים מפניו באימה.
ניסיתי להסביר לו בזמן שניקיתי מפניו את שאריות הריבה שאין כבר
אינדיאנים כאלה באמריקה, אבל הוא לא הקשיב לי ושאל בחשש אם גם
האינדיאנים שנוהגים בטקסי בניו-יורק לא יסכימו לקבל אותו לשבט
שלהם. למזלי, ואולי בעצם לא, אחרי שראה את "שלגייה ושבעת
הגמדים" בחדר הקולנוע שכח לגמרי מהאינדיאנים שלו, ובמקום
צווחות הפרא שלו זכינו לשמוע "האי הו האי הו!" במשך שעות, שכן
זה היה המשפט היחיד שקלט מהשיר. טוב נו, לפחות הוא הפסיק לרדוף
אחרי הגברת המבוגרת עם הכלב שישנה במעלה המסדרון.
סיפרתי לעידו שאמריקה של ימינו היא מאוד דומה לחיפה שאנחנו
גרים בה, שאין שם יותר אינדיאנים בכפרים, נהרות, דביבונים
וסוסי פרא. היום יש בה ערים גדולות עם המון אנשים רגילים, ויש
בה בניינים ענקיים והמון מקומות יפים להיות בהם. אבל עד סוף
ההסבר עידו כבר נרדם, אז כיסיתי אותו בשמיכה לפני שקמתי.
הסתכלתי מסביב כדי לוודא שאיתן וגלי כבר ישנים לפני שכיביתי את
האור. יצאתי מחדר הילדים והתיישבתי בסלון מול הטלוויזיה. בערוץ
4 הראו איזה סרט צרפתי ישן בשחור לבן שלא הבנתי ממנו כלום.
השעה שמונה וחצי, עוד שעתיים אילנה ודני יחזרו וייתנו לי את
מאה השקלים שמגיעים לי. מעניין אם אני צריכה להתחיל לדרוש יותר
על סיפורים לפני השינה.