ושוב אותה תחושה, חולשה
המחלה
שעושה אותי בודדה
והגשם שמטפטף בחוץ רק מחמיר את האוירה
יושבת ובוהה בטיפות באנחה
איך הן נופלות, טיפה אחר טיפה
ממש כמו בני אדם, שנופלים בלי סוף
כמספר גרגירי החול שבחוף
מיאוש, מבושה!
מאהבה או אכזבה קשה
עולם כל כך יפה שמעניק לנו חיים
מה מניע את קיומם של גורמים אכזריים?!
שמחלישים אותך, שמייאשים אותך
עד שאתה נשבר
לא רואה הלאה... לא עוד
לא יכול שוב לעמוד
אתה נופל... אוחז בכוחותייך האחרונים את התקווה
אך גם היא מאכזבת ונשמטת מידך...
מי צריך אדם שפל שכמותי?
מי חשב שהמחלה תתקוף אותי?
רואה את הסוף, גמרה אותי המחלה
הגעתי לחוף, ועוד טיפה נפלה...