יושבת במשרד, על הכסא השחור עם הגלגלים, מאזינה למוזיקה הקבועה
שנובעת מהרדיו, תחנת גל"צ, רק את זה אנחנו קולטים.
ואני יושבת בחוסר מעש מוחלט ומוצאת את עצמי כותבת.
כמו תמיד, הדף - המפלט שלי, המקום הפרטי שלי. אני יכולה להגיד
לו הכל ובלי חשבון, לדבר על כל מי ומה שאני רוצה.
הוא החבר הכי טוב שלי
אבל כל יום אני הורגת אותו מחדש.
לא בכוונה, זו היד שלי, היא מתחילה לכתוב עליו וגומרת אותו
הוא מת.
מדמעות, מעצב, כאב
הכאב שלי
ובאמת... שלא התכוונתי שיכאב לו
רק רשמתי מה שהרגשתי
כנראה שכאב לי מדי
אני מצטערת, חבר יקר שלי
מצטערת
ויודעת שבשניות האלו ממש אתה גוסס שוב
אבל בבקשה... תיתן לי פעם אחת להיות אגואיסטית
פעם אחת, להגיד לך שלא אכפת לי
לא אכפת לי שתמות!
אתה חושב שהכאב שלי ייעלם איתך? |
