צלילי המוזיקה דועכים בעדינות, נחלשים תו אחרי תו.
תשואות.
מתרוממת, עיניה נעוצות כל אותה העת באותה נקודה במרחק בה היא
מרגישה בטוחה. מתקרבת, אצבעותייה עוברות בעדינות אין קץ על
המיתרים, פורטת לא פורטת והצליל כך גם הוא. שפתיה נעות לוחשות
לעברו מילים שאין הוא יכול לשמוע אלא רק להרגיש וזה מספיק,
מספיק בשביל לדעת שהיא שם והרי זה כל מה שהוא בעצם רצה.
ברגע שמבטם מתלכד, כל העולם חדל מלהתקיים עד שהיא מסיטה עינייה
בביישנות, בשקט. מתחיל עוד שיר, שניהם יכולים להרגיש שכל תו,
כל פעימה מוקדשת לה גם אם זה לא נאמר. היא מחייכת והוא מרגיש
את התמיכה והאמונה שלה, עכשיו הוא יכול לעשות הכל, להיות
הכל... בגללה.
לרגע, בין פריטה לפריטה, בקצוותיהם של הצלילים אפשר לשמוע אולי
את טיפות גשם הזלעפות ממטיר להם עוד סולו של אהבה. קשה לו
להתרכז, הוא יכול לחשוב רק עליה אבל עדיין הכל כל כך חלק, כמעט
מושלם, מושלם. הרוח מתחזקת, מתחילה לאיים, אך מבטו נעוץ בה.
עכשיו הוא כבר מבין, עכשיו שניהם מבינים את הכל. בתווים
האחרונים של השיר האחרון, הוא רואה אותה, מתפוגגת, לאט לאט...
אל תוך הרוח.