הפתעה, כן. הפתעה.
לא. בכלל לא הייתי מופתע. המנכ"ל התקשר באופן אישי להגיד לי
שהוא שמח לקבל אותי כעובד במשרד, במשרד שאני כל כך רציתי וכל
כך נלחמתי עבורו.
האמת, די התבאסתי. ומה עכשיו? כולם יצפו ממני וכולם ילטשו
מבטים לראות מתי תיהיה הפדיחה הראשונה שלי.
היא, החברה, אומרת שזה בגלל שאני לא מסוגל לפרוץ גבולות. גם
יציאה מהבית היא כמו יציאה לקרב, וקרבות הם כשאין ברירה או
כשמשעמם.
עכשיו, בדרך למשרד, לחדר פרטי עם כיסא מעור, מחשב נייד ומזכירה
אישית.
זה לא שאני לא מרוצה, רק שההרגשה ההיא, של משהו מוכר ונעים,
תעלם ברגע שאפשיט מעלי את החולצה שקבלתי מתנה בסוף הטירונות.