אחאב הגבעוני / שלכת |
עלי-מדרכה צנחתי רכות.
כי הגיע זמני לעזוב וללכת,
ולצאת מנותק לשיטוט מדרכות.
הרוח שיחק בי, מתגרה ועולץ
וסיחרר את גופי במחול מטורף.
כשהבטתי סביב, לא נראה עוד העץ,
ביתי, מיניקי, שאין עוד אחריו.
הייתי עלה בשטיח מרהיב,
בסתיו שיופיו את הלב מכווץ,
אך שוליי כבר החלו אט אט להרקיב
ואני השתוקקתי לשוב אל העץ.
ובעת האספי בשיני מגרפה,
צל טחוב את אורו של השמש החניק
בטרם עליתי קורבן בשרפה
זכרתי את עץ נעוריי המוריק.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|