עוד 3 שעות לתוצאות הבדיקה ואני ממתינה.
אני מרגישה כאילו הנזמן נחנק בתוכי ואין לו דרך לצאת ואני, אני
רק רוצה שהשעות יעברו שיגידו לי מה קורה איתי ושאוכל לנוח בלי
הצפיה שחותכת אותי מבפנים.

שעה עברה, פעימה פחתה, אולי אני אצפה בטלויזיה, תמיד יש את
התוכניות האלו שמעבירות את הזמן, אולי ריקי לייק או משהו, זה
תמיד מרגיע לשמוע בעיות של אחרים ולהגיד לעצמך "איזה מזל שזה
לא קורה לי".

עברה עוד שעה... שעה שעברה בצפייה עם כל כך הרבה מידע חסר
משמעות, אולי טוב שכך, אולי גם ככה אני לא אצטרך את כל המידע
הזה שצברתי, שנים של לימודים נזרקים ב-3 שעות, חיים שלמים
נקבעים ב-180 דקות.

סוף השעה השלישית ואני רוצה להודות לכל מי שעזר לי, לכל מי
שתרם לי, להודות לאנשים הקטנים ששיחקו במחזה שלי והיו חלק
מעולמי, תודה לשחקנים הראשיים במחזה שתמיד יהיו בליבי.
תודה לזכרונות הטובים שהשיארה תקופת הילדות ותודה לזכרונות
המשוגעים שהשאירה תקופת ההתבגרות.

ועכשיו בלי כל רגש הרמתי את הטלפון, לוחצת על 7 ספרות ושומעת
את הניגון האחרון... אוזן שמאל שומעת "הלו" והפה מתחיל
לדבר...
"חיובי?" הפה ממלמל.
"חיובי..." הקול עונה.

שתקתי... הרגשתי איך הקיבה שלי מתהפכת..


"יש!!!" צרחתי, "עברתי טסט!!!"