אמרתי לו שאני אשמח. יכולתי לשחק משחקים כמו שהרבה בנות עושות,
לשחק אותה קשה להשגה עד שהוא ירדוף אחריי או יתייאש, אבל אני
לא אוהבת משחקים, מי שרוצה אותי - אני פה.
הייתי בטוחה שהוא אחד מהבנים האלה שנראה מאוד מתלהב: לוקח את
הטלפון, מבטיח הבטחות ובסוף נעלם. למדתי כבר לא לחכות שיתקשרו
אחרי פגישה, יש לי חיים וכן, יש לי דברים יותר חשובים לעשות,
אז די התפלאתי כשהוא התקשר ואמר: "מה את אומרת, נפגשים?"
ניסיתי לא להראות כמה שהתלהבתי אבל שמחתי שסוף סוף משהו בחיים
האלה הולך כמו שצריך. אני לא בונה מגדלים, אני יודעת שזו תהיה
רק פגישה שניה. הלכתי לישון עם חיוך על הפנים, אותו חיוך טיפשי
שיש לבנות כשהן חושבות על מישהו.
למחרת נפגשנו בבית שלו. הייתי מאוד לחוצה אבל ניסיתי להסתיר.
אולי הוא הזמין אותי רק לדבר אחד?
אולי הוא גם אחד מהבנים האלה?
החלטנו שנראה סרט. התיישבתי בביישנות לידו. ניסיתי לנשום רגיל,
שהוא לא ישמע את חוסר הביטחון. במשך הסרט הוא התקרב אליי,
כאילו זה הדבר הכי טבעי במצבים כאלו. בעצם זה כנראה כן. הוא
חיבק אותי בזרועותיו ונרגעתי, הייתי צריכה את החיבוק הזה.
הוא שחרר את האחיזה והביט בי בעיניים, מחייך ואומר שזה מין
שילוב של כחול-ירוק. ואז מתקרב לנשיקה ואני מרגישה צמרמורת
כיפית בפנים. מחייכת בביישנות, לא יודעת מה להגיד...