זה היה יום סתיו מנחושת שקדם לשלג הראשון מעופרת.
עדיין יכולת לשמוע מרחוק את נביחתם חסרת השליטה של הכלבים.
מאחורה ערמות של אבנים שבורות וחול,
מקדימה אפור וחום שחיכו כמו רעם מברזל.

מים שחורים הסריחו מן הנחל, לא בטוחים בזרימתם.
ובפרדס שליד, עלים צבועים זהב חלוד
התמתחו על אדמה רכה.
מברכים את זרעיהם של עצי הצפצפה.

ענן של קוראי תיגר באופק.
דרגות שלא נחות לוחצות על הקצה.
זוחלים מתחת לשמש, אבק שמכסה את הסמלים.
נופלים וקמים לתנועתה הגלית של האדמה, מתקדמים כמו קצף.
שרף מדמם תחת זיעה ודמע,
בעוד פלוגת הגופות ממשיכה לצעוד.

ירייה בודדת קופצת כמו שוט,
ואז סדיקה מתגלגלת שולחת ציפורים למעוף הטירוף.
מפסיקה את הבלחת פעימת לב הצרצר,
רגלי חיילים חורשות את העמק.
דשא, פרחים ועלים מעורפלים מהעשן
עד שקשה כבר לזהות את העונה.

ועצים אדירים, כל תוכנם מכורסם
על ידי כדורים שטעו, מרירות חסרת דופי.
קורסים, מתנפצים, רומסים אנשים.
צליל ההתרסקות מעורבב בצרחות.
מפוזרים, עד שהפרדס מלא מקצה לקצה,
נכבש על ידי המתים.

ציפורים כבר ברחו וחרקים נדמו.
דממה נחה על העמק, אחרי מאבקי אנוש,
נחה על הפרדס כמו מגפה.
רובים בעננה נחים, מול לוחמים שוכבים.
מחסניות עדיין בידם, בראשם כדורים.
גברים ונערים מחפשים בין ארזים חברים שלא חזרו.

הנה אחד, ידיו מאחוריו, מתבונן בשקט אחרי שנלחם בציפורים.
אחד אחר ללא רגליים, צועק בלי קול.
אחרון הפצועים מפונה לאחור, למות במקום אחר.
מפונה על ידי החיים.
אלה שעדיין חיים...