היום היתה מסיבה בשכונה הקטנה והחמודה.היה d.j של מוסיקת acid
וטראנס ושירים ערביים.

הילדים החמודים רקדו. כל היום היה רעש אבל זה היה נחמד.

כל כך רציתי שיבוא אלי מישהו מישהי נחמדה שאוכל לחלוק יחד איתה
את החוויה. אף אחד לא בא. יצאתי החוצה.

הערבים מסתכלים בי יהודיה יחידה.

הילדים אמרו: אולי תצטרפי לריקודים? אבל לא ידעתי אם היה זה
מבט של הערכה או זלזול.

התבוננתי ממפתן הדלת וחשבתי שבשנה הבאה אולי אצטרף.


קללת המודעות או ברכת המודעות- זו השאלה שמעסיקה אותי בהקשר
למבט. ברגע שאני שואלת את עצמי באיזה מבט אני מתבוננת בהם
כרגע- כאישה, כאם פוטנציאלית, כיהודיה, אז אני כבר לא יכולה
פשוט להנות ממבט ישיר, לא מתווך בהגדרות, לא מתווך בכלום, פשוט
אנושי וחם.



1999