שוכב על ספסל, חושב על החיים.
ארבעה חודשים עברו, והשמיים אפורים.
הדמעות לא מפסיקות לרדת,
וזרמים מטורפים עוברים לי בכל הגוף.
פתאום, אני מבין, שהכל היה זיוף.
הריקנות מתחילה להתפשט בפנים,
והלב מתנפץ לאלפי חלקים.
נקרע בין הייאוש לתקווה.
ובין הדבר הזה, שנקרא אהבה.
עמית, אהבתי אותך הכי שבעולם.
לפני רגע היית בזרועותיי, והכל היה מושלם.
עכשיו הכל שבור, ואני לבד.
חושב על הכל ולא מבין דבר אחד..
למה?!
חשבתי שאני מישהו מיוחד.. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.