אני רוצה לשבור מיתוס קיים שאסירות בכלא אוהבות רק נשים. אני
אסירה ואני אוהבת גבר. הכל התחיל בשבת, אלף תשע מאות תשעים
ותשע. כלא נווה תרצה היה עמוס במבקרים. בניהם גם גבר יפה תואר,
שקרא לעצמו לוקרדו המלאך. הוא באמת היה מלאך. בלי כנפיים אמנם,
אבל מלאך. הוא אהב לבוא אל הכלא שלנו, ולתרום מזמנו כדי לבדר
אותנו או להביא לנו מתנות. האמת שהוא היה גבר ישראלי, וקראו לו
דב אבל אנחנו קראנו לו לוקרדו.  

ההתכתבות שלנו התחילה אחרי מופע בידור שהוא ערך לנו. צחקנו עד
טרוף מבדיחותיו הגסות ומלאות ההומור. לפתע זה קרה. בלי שום
אזהרה מוקדמת, הוא נפל על הרצפה והחל לפרפר. האסירות החלו
לצעוק: יש רופא בקהל? למזלי הרב, למדתי רפואה לפני היותי בכלא.
ניגשתי אליו במהירות והתחלתי לטפל בו, עד שבאו הרופאים
המומחים. או-אז, חזרתי לתאי שבכלא לקול תרועת האסירות. חשבתי
שפה הסתיים הסיפור, אבל אז החלו לזרום המכתבים. בהתחלה אלו היו
מכתבי תודה על הצלת חייו.  הוא סיפר לי שהוא חולה באפילפסיה
כבר הרבה זמן, ורק עתה היה לו התקף קשה מאוד. כתבתי לו בחזרה,
שאני מקווה שהוא יתאושש ויחזור לעצמו.  

יום אחד, הוא בא ואמר לי שהוא יביא לי משהו שישבור את החומה
ביננו. צחקתי ואמרתי ששום דבר לא ישבור אותה, כי את חומת הכלא
לא יכולים לשבור. הוא צחק ואמר: תראי יקירתי, אין דבר העומד
בפני הרצון. למחרת באו כמה אנשים והביאו קופסה. הם קראו לה
מחשב. חיברו אותי למשהו שהם קראו לו אינטרנט.  לוקרדו בא,
והסביר לי איך משתמשים בזה. אחרי כמה שעות כבר נהייתי מומחית
באינטרנט.
התחלתי להתכתב באנטרנט עם לוקרדו. היגעתי יחד איתו לאתרי סקס
וזימה הכי פראיים. זה שבר את החומה ביננו.