פתאום הוא החליט לנסוע לאוסטרליה. ככה פתאום. נכנס לו איזה
ג'וק לראש. לנסוע רחוק. כמה שיותר רחוק.
"נהרייה זה לא רחוק?" שאלתי אותו.
"די, תפסיקי". הוא תוקע בי מבט רציני. "את יודעת שזה לא קשור
אלייך".
לא, מה פתאום? אליי?
"אבל למה דווקא אוסטרליה?"
"אוסטרליה יפה". הוא משכנע אותי.
"יש עוד מקומות יפים. הרבה. שוויץ והולנד ונורבגיה. ראית את
הפיורדים בנורבגי..."
"די! אני נוסע לאוסטרליה וזהו!"
"ואם לא תסתדר שם?"
"אני אסתדר".
"אף פעם לא היית בחו"ל".
"הייתי".
לכי תסבירי לו שלעצור מבוקשים בג'נין וטול כרם זה לא בדיוק
"להיות בחו"ל".
"חוץ מזה יש לי שם חברים". הוא אומר.
"ופה יש לך אותי".
שנינו שותקים. מעין חצי ויכוח שלא מוביל לשומקום. בכל אופן,
לשומקום שאנחנו רוצים להגיע אליו. פתאום בא לי להיות אוסטרליה.
רחוקה, מיוחדת, קסומה ומזמינה. אוסטרליה כוסית. קיבינימאט.
"מאמי, אנחנו נשמור על קשר".
אהה, בטוח.
אוסטרליה מדינה מפותחת. יש מחשבים, יש אינטרנט, יש אימיילים.
יהיה בסדר.
"את לא כועסת, נכון?"
לא, אני לא כועסת. אני רק רוצה להיות אוסטרליה. מה יש בה שאין
בי?
כל הסיפור הזה התחיל לפני חודש בערך. השתחררנו מהצבא. הוא אחרי
3 שנים של טחינת תחת באיזו יחידה קרבית מסריחה ששלחה אותו
הביתה פעם פעמיים בחודש כשהוא עייף ומבוגר. אני אחרי שנתיים של
שיממון מייגע כפקידת לשכה של איזה משקפופר טיפש שמישהו שמה
למעלה החליט שהוא ראוי להיות סגן אלוף ומאז הוא באמת נהיה סגן
אלוף.
תאריכי השחרור שלנו היו סמוכים זה לזה. הוא השתחרר חודשיים
לפני והקפיד להשוות בין תעודת המילואים החדשה שלו לחוגר הבלוי
שלי.
לא היו לנו תכניות מיוחדות. לעבוד, לחסוך, קצת חו"ל. פה, משהו
קרוב. ללמוד.
החלומות של שאר האנשים מסביבנו - הודו, דרום אמריקה, תאילנד,
לא כל כך עינינו אותנו. מעולם לא התחברנו כל כך לקטע של "אני
הולך לחפש את עצמי באיזו מדינה נידחת, לבזבז את כל הכסף
שחסכתי, לרוץ מטרק לטרק, להסניף את כל סוגי הסמים האפשריים
ולהזדיין עם כל דבר שחי או דומם". זה אף פעם לא משך אותנו.
היינו ריאליים, מציאותיים, ובעיקר שפויים.
ואז זה הגיע. יותר נכון - היא הגיעה.
אוסטרליה.
נכנסה לחיים שלנו לאט לאט. טפטפה באיטיות לתוכם עד שהתייצבה
בבטחה והפכה לעובדה ברורה, קיימת ומאיימת. בהתחלה הוא לא היה
בטוח, לא ידע מה הוא רוצה, לא היה סגור על עצמו, חלם קצת,
ויתר, שוב חלם, התייעץ, הסתכל בתמונות, דיבר עם אנשים עד
שהחליט.
הוא נוסע לאוסטרליה.
הוא לא יודע בדיוק מתי הוא נוסע. הוא לא יודע בדיוק מתי הוא
חוזר. הוא לא יודע כמה זמן הוא יישאר שם.
הוא רק יודע שהוא נוסע.
לבד.
אני מתחילה לשנוא את האוסטרליה הזו.
כבר זרקו אותי בשביל בחורה, זרקו אותי כי "זה לא את זה אני"
אבל אף פעם לא העיפו אותי לעזאזל בגלל מדינה. מדינה! היא
בלונדינית?! היא נותנת?! היא בולעת?! מה? מה? מה?
הוא מחבק אותי חזק. מצמיד את גופו לגופי, מניח את ראשו על
כתפי, מנשק באיטיות את עורפי.
"תתגעגעי אליי?"
לך לכל הרוחות, לך תיזדיין, לך לאוסטרליה, לך...
"כן".
"בטוח?"
"כן".
"את אוהבת אותי?"
"כן".
"תחכי לי?"
"כן".
"את בטוחה שאת לא כועסת, מתוקה שלי?"
"לא, אני לא כועסת".
אני רק עצובה.
המון.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.