אין דבר בעולם שאני רוצה יותר כעת.
אין דבר שאני רוצה יותר מלפרוע את שערותיך, ללטף את פניך,
לקרוע את חולצתך, לנשק אותך, לשרוט, להצמיד לגופי.
ואני לא אוהבת אותך.
אפילו לא קצת.
חרמנות טהורה. משיכה רגעית מטורפת.
אתה מסתכל עליי ואומר: "אחחח... אם לא היה איידס בעולם..."
"אם לא היה אידס בעולם אז מה?" אני שואלת.
"אז הייתי מזיין אותך בכל התנוחות האפשריות, מכל הכיוונים,
במשך שעות ארוכות".
אני עוצמת את עיניי ורואה את זה.
אני מעליו, מתחתיו, בין רגליו, בעמידה, בשכיבה, בישיבה,
מתחננת, מתעייפת, גונחת לאזנו, אוחזת בגבו עד שגופי דואב.
"אתה יודע, אפשר גם להכנס להיריון..."
"נכון" הוא אומר והבעת באסה מהולה בזעזוע בפניו.
"ואני עוד לא רוצה להיות אימא".
יופי. הנה לך עוד סיבה למה לא.
"אור, איזה ילדים מכוערים יהיו לנו... תחשבי על זה..." הוא
אומר וצוחק.
גם אני צוחקת.
ועדיין בא לי.
כל רגע יותר.
הוא מלטף את רגלי, את גופי, מנשק את פטמותיי, משגע אותי.
"למה אתה עושה לי את זה??"
"עושה לך מה?" הוא מיתמם.
"מביא אותי למצב הזה.."
"לאיזה מצב?" הוא מעלה הילוך, לופת אותי בחוזקה, כמעט בגסות,
מלקק כאחוז אמוק את צווארי, לש את שדיי.
"לאיזה מצב?"
הוא יודע שאני כבר לא בשלב התשובות והשאלות.

אני מתפתלת בידיו, בפראות, באקסטזה חולנית.
אין דבר בעולם שאני רוצה יותר כעת.
אני נכנעת.

"תזיין אותי" אני אומרת.
הוא מפסיק לרגע. מהסס. מבין את ההשלכות.
עוצם את עיניו. רואה לבטח את הילד המכוער שלנו או את קוקטייל
הכדורים המפורסם של חולי האיידס.
התוצאות האפשריות של סקס עם מישהי שאינך מכיר כמעט, שלא לומר
אינך סומך.

אבל הדחף חזק יותר. ההורמונים משתוללים בגופנו האנושי כמו ילדי
הגן בשעת החצר.

הוא בוגר, הוא מבין, הוא מודע אך איבריו שועטים קדימה.
לפלוש, לחדור, לקרוע, לצעוק, להשתולל, לענג, להגיע לסיפוק,
להתעייף, להירגע.

ואנחנו שוכחים קמעה את המחלה המסריחה הזו שפרצה לחיי הציבור
בשנות ה-80.
גם את הילד.

מתבלבלים בתוך אנדרלמוסיה של איברים, נאבקים זה בגופה של זו,
פורצים גבולות, ממציאים את הכאב מחדש כמו גם את ההנאה.

אין דבר בעולם שאני רוצה יותר כעת.

ידעתם שהגלולה שאחרי עולה 70 שקלים?
לפחות בדיקת איידס זה בחינם...