היה לי דובי - כשהייתי קטן. קטן... עד לפני שבועיים.
היו לו שני כפתורים - אחד שגורם לו לצחוק, והשני, שגורם לו
לעשות "כן" ו"לא" עם הראש לסירוגין.
פעם "כן" פעם "לא". מנגנון הצחוק שלו כבר מזמן התקלקל, וגם
השני נדפק מהר מאד - הוא היה מסוגל רק לעשות "לא".
הדובי היה לי כחבר בלתי נראה, ישנתי איתו מכורבל במיטה,
הסתובבתי איתו כל היום. כל הילדים בכיתה (הייתי כבר בכיתה ג')
צחקו עליי, אז הפסקתי להביא אותו לבית-ספר.
אבל דבר אחד הוא תמיד היה לי- חבר נאמן שייעץ לי בכל פעם
ששאלתי אותו שאלה. כל מה שהייתי צריך לעשות זה לשאול - וללחוץ
על הכפתור. הוא היה מניד את ראשו לשלילה, וכך הייתי מוותר מראש

על כל דבר שרציתי לעשות.
-"דובי, כדאי לי לרדת לשחק בגינה עם כולם?"
-"לא" ענה הדובי ללא מילים.
וכך נשארתי בבית ימים שלמים, משחק עם הדובי או במחשב.
-"דובי, כדאי לי ללמוד למבחן?"
-"מה פתאום?" ענה הדובי, תוך כדי תנועות נמרצות מצד לצד.
-"ודובי, כדאי לי להציע ליסמין חברות?"
-"לא" התעקש הדובי גם בפעם הרביעית.
כבר בכיתה ו' הכריזו עליי כיצור לא חברותי, לא מיני, עם
פוטנציאל להומו.
אבל הדובי סירב גם לכך שאציע חברות ליואב.
בשלב מסוים ההורים שלי הבינו שהדובי מונע ממני לצאת בימי שישי,
לרכוש חברים, להצליח בלימודים.
אז הם ניסו לקחת לי אותו. למזלי הייתי ילד די גדול יחסית לכיתה
ח', ופשוט חטפתי את הדובי מידיו השבריריות של אבא, בבכי היסטרי
ובזעם רב. מאותו רגע הסתרתי אותו עמוק בארון, שאף אחד לא יראה,
והוצאתי אותו רק כשהייתי צריך להחליט משהו חשוב.
רק באמצע י"א, כשאיימו להעיף אותי מבי"ס, לא היו לי חברים, שלא
לדבר על חברה, הבנתי שאפשר להתחכם עם הדובי.
איך לא חשבתי על זה קודם?! תהיתי לעצמי באותו אחה"צ כשחזרתי
מבי"ס.
-"דובי, כדאי לי לא להציע חברות לשני?"
-"לא" ענה הדובי, בלי לחשוב אפילו על התוצאות.
שלילי בשלילי נותן חיובי. וכך, באדיבותו הרבה של המורה שלי
למתמטיקה שלי, יצאתי לדרך חדשה.
-"היי שני, מה שלומך? רוצה לצאת איתי מתישהו?"
-"לא" הנידה את ראשה היפה, כאילו לחצו לה על כפתור מסוים, שערה
המשולם מתנופף לו לאיטו.
חזרתי אבל וחפוי ראש הביתה, והתחלתי לצעוק על הדובי: "למה לא
אמרת לי שזה מה שיקרה? יא בן אלף זונות! פעם הבאה תחשוב קצת
לפני שאתה עונה. אתה לא מבין שאסור שיקרה לי משהו טוב, או
שאני אפילו אנסה להגיע למשהו טוב?"
שחררתי את הדובי באוויר ובעטתי אותו בחוזקה לעבר הקיר. גופו
הוטח על הבטון הקשה והוא ענה לי בצחוק מתגלגל. ואני חשבתי
שהמנגנון נדפק.
-"היה בכלל כדאי לי להקשיב לך כל השנים?" הרמתי אותו בכעס
ונופפתי בו. הוא רק הניד את ראשו לשלילה, מחייך מתחת לפרווה
החומה.
ועכשיו, אחרי כריתת ראש קטלנית וטקס צנוע בחצר האחורית, אני לא
מאמין יותר לדובים.
את ההחלטות הרעות שלי, אני אעשה בעצמי.