דנה לא אוהבת לחשב, אבל איכשהו יוצא לה לחשב כמעט כל דבר. את
הימים עד לרשיון, את השניות עד הצבא, את המשקל שלה חלקי הגובה
ומספר החברים האמיתיים לעומת אלו שאכזבו אותה בחזקת אלו שלא
אכזבו, אבל לא ממש חברים, ומספר השנים הממוצע שאדם חי, והאם
היא נחשבת ממוצעת, ומהי ההסתברות שתקום היום בבוקר בפעם
האחרונה.

דנה ישבה על הרצפה, אף אחד לא היה בבית מלבד כלב הלברדור
הלבן-אופוויט שלה. היא התחילה לדבר אליו, לפעמים היא באמת
הייתה מאמינה שהוא מבין. מחבקת אותו ובוכה. בוכה ומחבקת אותו.
אם הוא לא היה מבין, היא חושבת, הוא לא היה נשאר, הוא היה
ממשיך לרדוף אחרי חתולים ומשאיר אותה לבד. ודנה מחשבת אחרי כמה
חתולים בממוצע הלברדור שלה רודף. כולם השאירו את דנה לבד.
עכשיו היא תחשב כמה דקות נשארו עד שאמא תחזור הביתה, וכמה זמן
יקח לה עד שתתחיל להתעצבן.

בבית הספר, היא רק בארבע יחידות. היא רצתה להיות בחמש, אבל על
פי החישובים שלה, היא לא תחזיק שם הרבה זמן, אז כבר מראש היא
פרשה. אמא של דנה התעצבנה כשדנה החליטה לפרוש, אבל דנה רק ספרה
את הימים עד שאמא תרגע, ותשאיר אותה שוב לבד. ומכל החישובים
האלו, דווקא במתמטיקה לא הולך לה משהו. דנה מרגישה טיפשה.
במבחני אישיות ואי קיו היא מתחילה להלחץ כל כך, עד שכל
החישובים מתבלבלים לה בראש והיא מוותרת מיד.

החברים של דנה, לפחות חמישים אחוזים מהם או יותר, על פי
החישובים שלה, אומרים לה שהיא חייבת להפסיק לחשב. אבל דנה לא
מפסיקה, זה עוזר לה להמשיך הלאה. היא אומרת שהראש שלה בנוי על
דינמיקה של חישובים. ברגע שהיא תפסיק לחשב, היא תמות. והם לא
באמת מאמינים, הם רק דואגים לכמה שעות ומשאירים אותה לבד.

דנה עברה טסט, והחישוב שלה עד לרשיון נגמר. אחרי חודש של
נהיגה, וחישובים של מטרים עד הרמזור הבא, שללו מדנה את הרשיון.
היא פשוט לא יכלה להתרכז בנהיגה, החישובים לא אפשרו לה.
דנה התגייסה, והחישוב שלה עד הצבא נגמר. החליטו לשחרר אותה, כי
"היא פשוט לא כשירה לשירות צבאי" אבל דנה ידעה שזה בגלל שבזמן
המפקד מדבר היא רק מחשבת את הזמן עד הרגילה.
ובנוסף לכל הצרות, דנה שוכבת עכשיו בבית חולים, שוב לבד.
החישוב של המשקל שלה חלקי הגובה נגמר. דנה לא יכולה להחזיק את
עצמה יותר. על פי חישובי ההסתברות שלה, נשאר לה עוד בוקר אחד.