השעה שש לפנות-ערב ועל גג המִגדל הדרומי של מרכז הסחר העולמי
שנמצא בקדקודו הדרומי של רובע מָנְהָטְן בעיר ניו-יורק
שבארצות-הברית מצטופפים כמה עשרות אנשים, אולי מאה. וָרְדָה
ואני ביניהם. באנו אל מִגדלי התאומים, The Twin Towers, כמו
שכולם אוהבים לקרוא למקום הזה, כדי לראות ביחד עוד פעם אחת
ואחרונה את שקיעת השמש מהגג הכי גבוה והכי מדהים בניו-יורק,
ואחר-כך לשתות ביחד עוד משקה אחד ואחרון בבָּר הכי גבוה והכי
מדהים בניו-יורק. כי ורדה נוסעת מחר, היא חוזרת לארץ.
אנחנו עומדים בצד הפונה למערב, מחובקים, עוקבים בשתיקה אחרי
הדיסקה הזהובה המשתחלת לה לאיטה לתוך החריץ שבין מדינת
ניוּ-גֶ'רְזִי החוּמה והשמיים הסגולים. כה שְלֵוָוה היא תמיד,
השמש, שום דבר אף-פעם לא בוער לכדור האש הזה. פס אור נטווה מִן
הדיסקה על פני המים המִתכהים של נמל ניו-יורק שבתווך, מעין צמה
מזהירה ומדויקת, וביחד נראים הם, הדיסקה ופס האור שבעקבותיה,
כמו עפיפון וזנבו. ועם השמש הנעלמת, הולכת גם הצמה ומתפוגגת.
רוח חזקה וקרה מכה בעינינו, מעלה בהן דמעות. עינינו דומעות
ואדומות, אך לא רק מהרוח אלא גם מהגְרָאס שעישָנו על הספסל בגן
של עיריַית ניו-יורק לפני שעלינו הנה. מהצד השני של הגג אפשר
לראות את גן העירייה אם יודעים איפה לחפש את הכתם הירוק הקטנטן
בתוך סבך הבטון האפור. עישָנו גראס ואחר-כך נסקנו הנה בתוך
מנהרה אנכית - המנהרה האנכית הארוכה ביותר בעולם - עד לגובה של
כמעט חצי קילומטר מעל פני האדמה. אני כל-כך אוהב את הכינוי
הזה, מנהרות אנכיות, שניתן לחללים של המעליות בבנייני ניו-יורק
הגבוהים על-ידי לא אחר מאשר יהודה עמיחי, משורר וסופר ענק.
ועכשיו ורדה ואני בהָיי, תרתֵי משמע. אנחנו מתכרבלים עמוק יותר
זה בזה ומסתכלים קדימה, מרוגשים ומרוכזים, עד שנמחק פלח השמש
האחרון מִן השמיים.
"יָאללָה, בוא נרד," ורדה אומרת בתום החיזיון המרהיב, ואנחנו
יורדים לקומה שמתחת לגג, היא קומת התצפית. אנחנו ממלאים ספלי
נייר במים ממכונת מים קרים ותופסים מקום טוב על מדרגה בפינה
הצפונית-מזרחית של הקומה, כנגד חלונות ענקיים שמתנמכים מתחת
לרגליים ונותנים לך הרגשה מהממת כאילו אתה יושב ממש על המעקה -
מעקה חשוף לגמרי בגובה של חמש-מאות מטר. פינה זו של הקומה
מאפשרת צפייה פנורמית על רובו של הכרך האדיר הזה ששמו
ניו-יורק, ומפה נתבונן יחדיו בהערצה ובדממה, פעם אחת ואחרונה,
בשמיים הנכבים ובעיר הנדלקת ומאירה את השמיים מחדש.
יותר מאשר במיליוני אורות הכרך שנראים מפה מסוֹעָרים במין
סימטריוּת בלתי רגילה, יותר מאשר בגורדי-השחקים הענקיים
שזורחים בתוך השמיים השחורים כמו ציורים סוריאליסטיים, יותר
מכל אני אוהב להתבונן מפה בלילה בגשרים של ניו-יורק: מימין,
הקרובים לכאן, גשר בְּרוּקְלִין וגשר מנהטן וגשר
וִוילְיָאמְסְבּוּרְג, הם מחברים את מנהטן עם רובע ברוקלין
כשמתחתם זורם לו בנחת האִיסְט רִיבֶר, וקצת הלאה, גשר
קְוִוינְסְבּוֹרוֹ, הוא מחבר את מנהטן עם רובע קְוִוינְס;
ומשמאל, גשר ג'וֹרְג' וֹושִׁינְגְטוֹן, אותו רק בקושי אפשר
לראות מכאן, אבל אפשר, הוא חוצה את נהר ההָדְסוֹן ומחבר את
מנהטן עם ניו-ג'רזי. בלילה מוארים הגשרים והכבלים שתומכים אותם
באלפי אורות נוצצים שעל רקע החושך מדגישים מאוד את צורתם,
וממרומי מגדלי התאומים הם נראים אז כמו ספינות מפרש העוגנות זו
לצד זו בנמל. הגשרים הופכים לאוניות, הכבלים התלויים באוויר
מצטיירים כמשולשי מפרשיהן. הם מזכירים לי את דגמי האוניות
שהייתי בונה פעם, בימי נערותי, אוניות של מגלי עולם או ספינות
של שודדי-ים. היו לי המון. אני מתגעגע אליהן, אל אוניות
נעורָיי - הן אבדו לי ביחד עם הנעורים - ואתגעגע גם לגשרים של
ניו-יורק. הנה, הגעגועים מתחילים כבר עכשיו.
ואתגעגע גם לורדה. אני מעיף בה מבט. היא משקיפה קדימה, סמוקת
לחיים, וודאי מסתכלת על האֶמְפַּייר סְטֵייט בִּילְדִינְג.
הבניין עומד בקו ישר מולנו, במרכז מנהטן, בולט משאר הבניינים
גם בגובהו וגם בשלושת צבעי האורות שמציפים אותו בלילה, אדום,
לבן וכחול, צבעי הדגל האמריקאי. היא נוסטלגית עכשיו כמוני,
ורדה, אני חושב. היא אוהבת את האמפייר סטייט בילדינג. תמיד
אהבה אותו. בילדותה ראתה את הבניין הנערץ בסרטים ובתמונות
והתאהבה בו, ועוד לפני שהגיעה לארצות-הברית הוא הפך בשבילה,
כמו בשביל רבים אחרים, לסמל של אמריקה כולה. איך שהיא התרגשה
אז, לפני שנתיים או שלוש, לשיר עם המקהלה שלה בלוֹבִּי המפואר
שלו. זה היה ערב חג המולד והם שרו מזמורי חג לכבוד ציבור הבאים
לבניין. היא הייתה גאה ומאושרת, ואני עמדתי בצד מתבונן בה,
מאושר וגאה גם אני.
אני עדיין אוהב את וָרְדִי. כך אני אוהב לקרוא לה, ורדי. אינני
חושב שאי פעם אפסיק לאהוב אותה. היא תחסר לי מאוד: החום שלה,
הריח שלה במיטה, היופי שלה כמובן, הרֵיעָה והרעיה שהיא הייתה
לי, הדאגה שלה לצרכָיי, הצחקוקים שלה מהדגדוגים שלי, הצחוקים
שלה מהבדיחות שלי, כן,  ידעתי להצחיק אותה, זה היה כה חשוב
לדעת להצחיק אחד את השנייה, ואפילו ההתעצבנויות שלה, שכל-כך
הרגיזו אותי לפעמים. כל אלה יחסרו לי איתה. אסור לי להגיד לה
את הדברים האלה עכשיו כי הם סתם יגרמו לבלגן ולכאבי לב
מיותרים, אבל הם נכונים, ובכל מקרה היא יודעת אותם, ברור שהיא
יודעת אותם. יותר מכך, היא הייתה נשארת איתי, היא לא רצתה
לעזוב בכלל; אני הוא זה שיזם את ההיפרדוּת. כמה עצוב לי על
שחיינו המשותפים לא עלו יפה. לבי נכמר מכך שחייה הפרטיים של
ורדה השתבשו פה בניו-יורק.  
היא באה הנה כדי להגשים חלום: להיות זמרת גדולה. מאז ימי
נעוריה ועד היום היה לה קול מצוין, גם לדעת מומחים מקצועיים
וגם לדעתי הלא מקצועית, אולם משום מה, ואין לכך שום הסבר
הגיוני, היא אף-פעם לא הצליחה לשיר טוב בשפה העברית. אז
כשגדלה, ברגע שעמדה ברשות עצמה, היא קמה ונסעה לניו-יורק. היא
למדה לשיר באנגלית, אפילו בצרפתית, ובמשך זמן-מה הלך לה לא-רע:
שירה במקהלה, הופעות בבַּרִים או במועדוני לילה קטנים. אולם עד
מהרה התברר שיש לה בעיה גם עם המבטאים הזרים. היא לא הייתה
"אמריקאית" מספיק, או "צרפתייה" מספיק, למרות קולה המרשים.
מקרה שקרה הוא דוגמה טובה לכך: ורדה ואני הכרנו בהופעה אחת שלה
בבַּר נחמד בוֶוסְט וִוילֶג' שבמנהטן. ואיך הכרנו? אני זיהיתי
משהו ישראלי אצלה, במבטאה, אולי גם בדרך התנהגותה על הבמה בשיר
של סְטִיבִי נִיקְס שהיא שרה באנגלית, ואחרי שגמרה לשיר ניגשתי
אליה ושאלתי אותה אם היא במקרה ישראלית.
ואחר-כך היא התחילה עם הקוֹקָאִין ועם ההרס העצמי, ומערכת
היחסים המצוינת שבינינו לא אחרה להתקלקל גם כן. בעיקר נפגע
הקשר ההדדי: התלות של ורדה בי גברה, התלות שלי בה נחלשה. די
מהר הפכו החיים המשותפים שלנו ללא מאוזנים ולא בריאים, אולם
נשארנו ביחד עוד זמן רב כי לא ראינו מה קורה לנו, או שאולי לא
רצינו לראות. ובסוף, הייתי אני זה שדחף אותנו לוותר אחד על
השני, הייתי אני זה שראה כי אין עוד בכוחי לתמוך בה ואין עוד
בכוחה לחזק אותי, הייתי אני זה שרצה את העצמאות שלו בחזרה, את
החופש שלו.
לרווחת לִבי ורדה הסכימה - הבינה והסכימה - שעלינו להיפרד,
ואכן גמרנו יפה, עם הרבה אהבה וללא כל איבה, ממש עד הרגעים
האחרונים שלנו ביחד כאן עכשיו, ברוּם מגדלי התאומים. גמרנו
יפה, אבל הלב בכל זאת כואב. אבל אני מתעקש להשתכנע שיהיה בסדר.
ורדה תחזור לארץ, כי בסופו של דבר המקום הכי טוב בשבילה הוא
הארץ. היא תהיה שם בין אנשים שאכפת להם ממנה, ותִתנקה במשך כמה
שבועות מהסמים ומכל השאר, ואז היא תתחיל ללמד ילדים זִמרה
ופיתוח קול; יש לה כבר הזמנה מקוֹנְסֶרְבַטוֹרְיוֹן אחד בדרום
הארץ. ואני אסע להרי הרוֹקִיס, לעיר בשם בּוֹלְדֶר שם נמצאת
אוניברסיטת קוֹלוֹרָדוֹ, ואתמסר לאוויר ההרים ולאווירה
האקדמית, ואתחיל את לימודיָי בתחום התקשורת שאני אוהב כל כך,
וחיינו, למרות שיהיו נפרדים, ימשיכו.
"מאָיי-טָאיי טָיים?" פונה אליי ורדה בחיוך מתוק, מתכוונת
למשקה ההָוַואִי, מאָיי-טָאיי, האהוב ביותר על שנינו.
"כן," אני משיב בהנהון, " הגיע הזמן. מאיי-טאיי טיים!"
אנחנו קמים, ביחד נותנים עוד מבט אחד ואחרון על העיר הגדולה
שלמטה, מנענעים ראשינו, כמו אומרים אחד לשני, 'כן, זהו-זה,
צריך ללכת, מה לעשות', ועוזבים שלובי זרוע את המקום. אנחנו
מחכים במבוא כמה רגעים עד שמגיעה המעלית, ושוב נכנסים למנהרה
אנכית וצונחים שבעים ומשהו קומות לקומת ביניים, ומחכים לעוד
מעלית, ונכנסים למנהרה שנייה וצונחים עוד איזה ארבעים קומות עד
לקומת הקרקע, ועוברים למגדל התאומים הצפוני, ונכנסים גם בו
למנהרה ענקית ונוסקים עִמה עד לקומה המאה-ושתיים, ובאים אל
מקום ששמו, The Greatest Bar On Earth. הבָּר הכי אדיר על כדור
הארץ - איזה שם! איש לבוש חליפה שחורה מהודרת עומד בכניסה
מאחורי קוּפָּה רושמת. הוא לוקח מאתנו חמישה דולר לבן-אדם דמי
כניסה, פורש ידו קדימה בהגזמה מטופשת ומאחל לנו הנאה מלאה כאן
הערב, מהמַראות, מהמשקאות, מהאוכל ומהמוזיקה.
במשך כמה דקות אנחנו מדדים זה אחרי זה בתוך האולם ההומה אנשים
מכל העולם, ובסוף מוצאים שוּלחנון ושני כיסאות פנויים ליד עמוד
עגול איפשהו בָּאמצע ובלי נוף. הקטע הכי קשה במקום הזה הוא
למצוא שולחן פנוי בשעות הערב, שלא לדבר על שולחן פנוי עם נוף;
אחרת, הכל צריך להיעשות בעמידה וזה לא כֵּיף כל-כך גדול. אנחנו
מתיישבים בכבדות ונושמים לרווחה, ותוך כדי לחיצת ידיים בטפיחה
רועמת מעל מרכז השולחן מכריזים ביחד, "יש!" ומצטחקים במבוכה
משהו.
בצד אחר של האולם מנגנת להקה של מוזיקאים שירי פּוֹפּ מוכרים.
קשה לראות מפה את חברי הלהקה, אבל את רחבת הריקודים שלִפניה
המלאה בבני-אדם אפשר. אנחנו מקשיבים למוזיקה ומביטים סביבנו
כמה רגעים, סופגים את אווירת המקום. מלצרית צעירה ניגשת אלינו
ואני מזמין לנו שני מאיי-טאיי.
"בבר הזה כבר לא ייצא לי לשיר," ורדה רוחשת פתאום, כאילו
מהרהרת בקול רם. "חבל. נורא רציתי פעם."
אין לי מה להגיד על זה ואני מעדיף לא לומר סתם משהו שטותי. אני
מחייך אליה חיוך של הבנה, שם את כף ידה בכף ידי ומלטף אותה
ליטופים עדינים.
המשקאות מגיעים ומונחים לפנינו על מפיות לבנות שעליהן כתוב
בכחול השם של הבר. אני מייד לוקח את המפית שתחת הכוס שלי ושם
אותה בכיס.
"למזכרת?" צוחקת ורדה.
אני מהנהן מבלי לומר מילה.
"טוב, אז גם אני אשמור את שלי," היא אומרת, ומושכת את המפית
שתחת הכוס שלה ושמה אותה בארנקה.
אנחנו משיקים כוסות.
"לחיים!" אני מכריז.
"לחיים!" ורדה מחזירה לי, ואנחנו מוצצים מִן המשקה האלכוהולי
המתקתק והנפלא דרך קשים שקופים.
לפתע לוקחת ורדה נשימה עמוקה, מביטה לתוך עינָיי ואומרת ברוך:
"רוּבִי'לֶה, אני רוצה להגיד לך משהו." כך היא אוהבת לקרוא לי,
רובי'לה, או רוּבִי, לא ראובן. מורגש שהיא חיכתה כל הערב לרגע
הזה.
אני עוזב את כוס המשקה ונדרך בכיסאי. "אוקיי," אני אומר.
"אני מקווה נורא-נורא," ורדה מאחלת לי, "שתמצא לך אישה טובה,
ושהיא תהיה מסודרת בראש יותר טוב ממני, ושהיא תאהב אותך המון
ושאתה תאהב אותה המון, ושיהיו לכם הרבה ילדים יפים וטובים
ובריאים, ושתהיו כולכם מאושרים."
אני יושב ללא ניע, נרגש, בטני מתכווצת בתוכי. ורדה נשענת
קדימה, מרפקיה על השולחן, ונושקת לי על שפתיי, אחר מסבה חזרה
אל כיסאה ומחייכת חיוך מתוק.
ערב אחד, לפני שנה בערך, באה אליי ורדה והודיעה לי שהיא
בהריון. היא אמרה שהיא פשוט לא יודעת איך זה קרה, כי מאוד
נזהרנו שזה לא יקרה, אבל זה קרה. הייתי המום. והיא, היא דווקא
עָלזה ושָמחה. היא מייד הוסיפה שאולי זו הייתה מין ברכה סמויה,
מתנה כזו משמיים, ושהיא תוכל להתמסר לגמרי לתינוק ובכך להבריא
את עצמה מהסמים, מהכישלונות המקצועיים ומהשעמום שבחייה. כעבור
כמה ימים סוערים ישבנו להחליט מה עושים. ורדה כמובן רצתה את
התינוק. אני לא. עד לאותו יום, וורדה ידעה זאת, הייתי נגד
הפלות באופן עקרוני, עקשני וקולני, אבל פתאום, כשהדבר הופיע
אצלי בבית, הכל השתנה. בהשתפכות מהולה בעצב רב נאמתי בפניה
שאסור לנו להמשיך ככה, שזה יהיה פשע להביא תינוק לעולם כאמצעי
לפתרון הבעיות שלנו, שקודם עלינו לפתור את הבעיות, לפתור אותן
סופית ומוחלטת, ורק אז נוכל לחשוב על תינוק, כי תינוק זה
בן-אדם, בן-אדם שיהיה זקוק לנו, ולא איזה חפץ שאפשר לזרוק
הצידה אם אין זמן או כוח או חשק להתעסק אתו. ולכן, סיימתי את
נאומי, אנחנו חייבים להפסיק את ההריון.
ורדה הקשיבה לדברָיי בלי להפריע, וויתרה די מהר ללא התנגדות
ממשית. מהרגע הראשון שהיא סיפרה לי על ההריון הייתה לי הרגשה,
אם כי לא לגמרי ברורה, שהיא גרמה לו בכוונה, בניסיון נואש לתת
תכלית לחייה, אולם לא דרשתי ממנה בָּעניין, לא אז ולא אחרי-כן;
כי אהבתי את ורדה, כי  לא רציתי לראות אותה עומדת בפני אילוץ
אפשרי לשקר לי פעם נוספת. אם היא אכן עשתה מה שעשתה ויום אחד
תרצה לספר לי על כך, היא תעשה זאת מתוך רצונה החופשי וללא
לחצים. אז בכינו הרבה, ופחדנו הרבה, ובסוף הלכנו ועשינו את
ההפלה.
לאחר רגע ארוך אני הוגה, "ושתהיה גם מתוקה כמוך, האישה הזאת
שאת מאחלת לי שאני אמצא." מעט מהמתח שנוצר בקרבי משתחרר. "תודה
ורדי. אבל אני לא יודע-"
"אל תתחיל עכשיו לחפש מה לאחל לי, אתה שומע?" היא קוטעת אותי
בחיוך מתגרה. "אני יודעת בדיוק מה שאתה רוצה בשבילי וזה בסדר,
אז עזוב את זה."
"אבל אני-"
"עזוב רוּבִי! אולי בִּמקום זה תבוא פעם אחת לרקוד איתי?" היא
קמה ממקומה.
"ורדי, נו באמת," אני נאנח ומעקם את הפרצוף.
"טוב לא חשוב," היא מרפה, "אני הולכת לרקוד קצת. תזמין לי עוד
מאיי-טאיי אחד, טוב?"
"טוב," אני עונה, ועוקב אחריה כשהיא מתרחקת ונעלמת בתוך קהל
הרוקדים על רחבת הריקודים.
בא לי לראות עוד פעם אחת את פסל החרות. אני קם וניגש אל הקצה
הדרומי של הבר ומוצא לעצמי מקום ליד חלון בין שני אנשים.
מהורהר, אני נשען עם מרפקיי על אדן החלון ומביט למטה אל נמל
ניו-יורק, יותר ממאה קומות מתחתינו: בכניסה לנמל, לצדו של
גוֹבֶרְנוֹרְ'ס אַיילֶנְד והאחוזה המוארת שבמרכזו, רחוקה,
קטנה, אך ברורה מאוד אפילו מהגובה הזה, ניצבת לה על אי משלה
העלמה חרות, זקופה וגאה עם לפיד האש שבידה, דולקת בתוך הלילה
ומקרינה כלפי האוקיינוס האטלנטי והעולם כולו בהמון אורות
מחייכים. כלֵי שייט נעים סביבה בחושך, פנסיהם כמו מרחפים בחלל
האוויר השחור, מסוככים עליה. "איזה יופי," אני ממלמל לעצמי
בפעם האחרונה, "איזה יופי."
המוזיקה פוסקת. אני מסתובב ומוצא את ורדה עומדת לצדו של אחד
מחברי הלהקה, מחליפה אתו מילים. אני מנחש שהשניים מכירים מימיה
כזמרת בָּרִים; ורדה מכירה הרבה מוזיקאים בניו-יורק. חולפת
במוחי המחשבה אולי היא הולכת לשיר עכשיו ובכל-זאת לממש את
שאיפתה להופיע במקום הזה, אולם הלהקה מתחילה שוב לנגן וורדה
נעה לה בטלטולי גוף חזרה אל מרכז רחבת הריקודים. צפוף שם, אבל
מְפנים לה מקום. אנשים, שמתי לב כבר מזמן, תמיד נותנים מעין
זכות קדימה עם חיוך מבין וסולח לאדם הרוקד עם עצמו - בעיקר אם
הוא אישה.
אני מתבונן באישה היפה הזאת כשהיא מפתלת את גופה לפי הקצב,
זורקת את ידיה באוויר. גם לרקוד היא יודעת יופי, לא רק לשיר.
חיוך שפוך על פניה המשולהבים. כה חסרת דאגה היא עכשיו. טוב לי
לראות אותה ככה בערב האחרון שלנו ביחד. מחר ניפרד ומי יודע מה
יהיה. שיהיה לך טוב, ורדי, אני מאחל לה בלבי, שיהיה לך טוב, רק
טוב. ואני חוזר לשולחן להזמין לנו עוד מאיי-טאיי אחד ואחרון
במִגדלי התאומים...