"ספטמבר אלף שש מאות שלושים", כתב רנה
"הים אותו הים, אני הוא זה שמשתנה.
החוף מתחת לכסאי, הרוח הקרירה
האופק המתוח החולק על הסירה
וכל גרגר קטן של חול, והצדפים כולם
וכל ענן לבן בתכול רקיע שהוכתם
כל אלה נתונים להם, וקיומם עובדה
וקיומי, לעומתם, הוא בעיני חידה.
הן מהו ה'אני' בכלל? כיצד ניתן לקבוע?
האם אני קולי, שאוזן יכולה לשמוע?
האם אני ידי, אותן עיניים כך רואות?
האם אני חוטמי, שבו נוגעות האצבעות?
הרי במחשבה כזו הבעיה כולה:
של מי אותן האצבעות? הן זו המכשלה!
של מי האוזן? העיניים? של אותו 'אני'
שקיומו כיוונתי לוודא בטיעוני!"
רנה הניח קולמוסו לרגע ונשם
עצם פקח עיניו, הביט סביב ואז רשם
"מוטב אחדל מהבלים ושאר מיני שטויות
ואתרכז בבעיות יותר רציניות.
זה כבר שנים הריני מחפש דרכים נוחות
לתת שמות למשולשים ושאר צורות שטוחות
שמות שיזהו אותם באופן מדויק
עד שיהיה ניתן למדוד בעזרתם מרחק
וגודל וזווית, ואף את זאת אני מניח -
את משפטי ההנדסה אוכל אז להוכיח
את כל הידועים כיום, ואף אולי יותר
הרי על אפשרות כזאת אסור לי לוותר!"
רנה הניח יומנו והסתכל במים
החוף ריק זולתו, וכבר אחר הצהרים
העננים התחילו את השמש לאכול
והוא אוחז ענף ומשרטט צורות בחול...
שעה חלפה ועוד, רנה אינו מוצא קצה חוט
את הענף מניח וסוקר את השרטוט
סביבו הכל משולשים, קווים, מעגלים,
טביעת כף רגל, זוויות וחישובי גדלים...
"טביעת כף רגל?" כך רנה חושב בתמהון
"הן בכסאי ישבתי כל הזמן האחרון!
מה גם שבטביעה נראית כל אצבע בבירור
אולם אני מפאת הקור בנעלי סגור!
מכאן: כף רגל של אחר היתה כאן ונסעה.
אך איפה האחר?" רנה מביט על הטביעה
והנה היא מונחת כחוליה בתוך שרשרת
ובסופה נמצא... זה לא אחר אלא אחרת...
על שפת הים
ישבה דומם
קלה ויחפה
ולבוש מבהיק
מבד דקיק
של משי לגופה
שער שחור
זרם באור
השמש הטרופה
והתנפץ
כגל עולץ
על גב שדרה זקופה
רנה הביט ולא השלים עם שראו עיניו
איך לא רועד גוה שכך נחשף לקור הסתיו?
איך שערה לא מתנופף ברוח החיה?
ובדיונית יותר מכל היתה עצמת יופייה...
ואז היא קמה וכמו שטה לעברו בלי קול
ספק רגליה לא נוגעות ספק נוגעות בחול
וכשקרבה אליו הרגיש רנה בגל של חום
משל היו על חוף של אי שטוף שמש בדרום
מתוך יפי פניה, שתי עיניים ירוקות -
כים הן שוקקות חיים, כמוהו עמוקות -
נבטו אליו, ואת עצמו ראה בהן הפוך
ומתחתן - אף פעם לא ראה כזה חיוך...
מקץ דקה צבט עצמו חזק ואז חייך
"רנה דקארט", אמר, "נעים מאד, ומהו שמך?"
הרימה היא את הענף, וחיוכה המתיקה
כתבה דבר מה בחול, וכשסיימה קרא 'אניקה'
"אניקה מה?" שאל, ואז קרה דבר מתמיה:
ענתה לו במבט עיניה, בלי לפצות את פיה
"שמות הם מחסומים, רנה, לדרור מחשבתך
מדוע מבקש אתה לכלוא את עצמך?"
השיב "אך השפה כולה היא אוסף של שמות -
יוצא שבדברך מחשבותייך נחסמות!"
"אבל אינני מדברת, הן צמודות שפתי
אתה הוא שרותם מלים לסוס מחשבותי!"
הביט בחיוכה ואז הבין כי היא צודקת -
מלבד קולו ורעש הגלים היה שם שקט
הביט על שרטוטיו בחול, על שמה ועקבותיה
הביט ביומנו, חשב, ואז פנה אליה:
"המגרפה והקלשון, הכרח הם לאיכר -
בעזרתם הוא מעבד אדמת שדותיו בכפר
חופר, גורף, עורם ומעצב האדמה
ואם יפסיק, עד מהרה ירעב בלב שממה.
אני איכר, והשפה - קלשון היא בידי
בעזרתה עודר אני אדמת מחשבותי
ואם אחדל, כל מחשבה תדהר לה בפראות
וימנעו שדותי מלהצמיח משמעות!"
אניקה לרנה הקשיבה, ופתחה את פיה
והוא שמע קולה לראשונה מאז הופיעה
אך לא היו אלה מלים שבאו מגרונה
רק צחוק גדול ומתגלגל שאת לבו קנה
"איני פוסלת", כך עיניה, "עצם הלשון,
אך גם איכר, מוטב שיזהר מן הקלשון..."
"אמת", אמר ואז ביקש "היי נא את אתי,
השארי כדי להצילני משפתי..."
ובמבט שותק את הענף שנית לקחה
וצמד של קווים מאונכים בחול משכה
אחד מקביל לשפת הים, "חייך" היא פרשה
"והשני הוא ציר חיי, וזוהי הפגישה"
סימנה עם הענף את חיתוכם של הקווים
"זו הראשית, עכשיו וכאן, ושנינו בה שווים
אולם אתה תמשיך לצעוד לאורך השפה
בעוד אני ארד לים ברגל יחפה."
השמש נחלצה פתאום מלוע הענן
ולאורה חשב רנה על גודל האובדן
הוא הסתכל על הקווים הניצבים בחול
ואז הבין, פתאום הבין, ואז הבין הכל
לקח ידה, ולעיניה הוא ברוך אמר
"מרגע זה לעד בשני גדלים אמדוד דבר:
במרחקיו מציר חייך ומציר חיי,
היי שלום ושקט, פרשית מחשבותי"
אניקה לא אמרה דבר בעין שעיפה
מלבד טיפה של מלח ים על לחי שזופה
עזבה ידו, נתקה עיניה והתרחקה
ולעיניו מתחת קצף גל היא נמחקה...
כשהתעורר, אדמו כבר השמיים שמעל
הביט סביבו בחוף, מעט המום ומבולבל
הנה כל שרטוטיו, ולידם החישובים
אך איפה שמה ועקבותיה? אי הניצבים?
"עלי לרשום הכל", חשב, "לפני החשכה,
לפני שידהרו מחשבותי לשכחה"
פתח את יומנו ואז מלא דפים סבוכים
על מערכת פלא של צירים מאונכים
וכשסיים, הביט הוא בגלים באור גווע
ואז הוסיף ביומנו "כעת אני יודע:
חופים הם לפעמים", כתב, "ולפעמים אינם.
רק על צחוקה אני חושב, מה שמה? אניקה ים." |
