אילת, תחנה מרכזית, קצת אחרי חצות, אוגוסט 1997

העוקץ.
ברחבת התחנה המרכזית של "אגד" באילת היו פזורים בפינות שונות
מטיילים, רובם צעירים,  רובם חזרו זה עתה מסיני. בודדים, זוגות
וקבוצות קולניות. הרחבה היתה מספיק גדולה בכדי  להכיל את כולם
ללא חיכוכים מיותרים.
הקופות נסגרו לפני שעה קלה ורוב אלו שהגיעו בשעה זו כבר קנו
מראש את הכרטיס לת"א.
בין כל הממתינים טרוטי-העיניים התרוצץ איש מבוגר, כבן 50, קטן
קומה ורחב-חיוך ערמומי.
הוא פנה אל האנשים, ובהכנעה מתרפסת שאל אם במקרה יוכלו למכור
לו כרטיס לת"א במחיר כפול.
הוא מוכן לעשות הכל בכדי להגיע עד אור ראשון לת"א, וחוץ מזה מה
אכפת לכם, אתם אנשים צעירים, גם תישארו עוד לילה באילת וגם
תעשו כמה גרושים.
אולי היה זה משהו בחיוך המזויף שלו, או בחום הבלתי נסבל של
אילת שגרם לכולם לסרב, אך המבוגר המשיך בשלו.
את הצעיר בעל ההליכה חסרת-הבטחון והמבטים התכופים לצדדים קלטנו
גם אני וגם המבוגר באותה שניה כאשר הגיע מהרחוב אל תוך רחבת
האספלט. ובאותה שניה ידענו שנינו כי הפתיון ננעץ.
לאחר דין ודברים קצר ומחויך נלחצו הידיים והמבוגר הוביל את
הפתי, צעיר כבן עשרים, אחר כבוד אל עבר איזור הקופות.
שם ישב האיש הקשוח ביותר שנראה מזה זמן רב. כבן שלושים, נינוח
להפליא, סיגריה נעוצה בזווית פיו ומבטו מצומצם. מין גירסה
מקומית של אל-קפונה.
המבוגר, במבט מלא יראת כבוד פנה אל קפונה והציג את הפתי.
קפונה, מצידו, לא טרח כלל לסובב את מבטו ורק שלח יד הצידה.
הפתי הביט ביד המושטת, החזיר מבטו למבוגר, שסימן לו בהנהון קל,
ואחר-כך שם את כרטיסו בידו של קפונה. זה הביט קלות בכרטיס, שתק
והכניס את הכרטיס לכיסו.
הפתי חייך חיוך רועד ושאל מה עם הכסף. קפונה הביט בפעם הראשונה
בפניו של הפתי, חייך חיוך קל וסובב את גבו ממנו והלאה.
בייאושו, פנה הפתי אל עבר המתווך בתחינה וזה עשה עצמו רותח
ופנה בזעם עצור אל קפונה, שמצידו המשיך למצוץ את הסיגריה כאילו
אין איש מלבדו בעולם.
המבוגר, שידע היטב את תפקידו במחזה, קם ועזב בזעם את המקום.
עוד דקות ארוכות עמד הפתי מאחורי קפונה, שותק ודומע נוכח הקהל
המנומנם. לאחר זמן מה פנה אל עבר הספסל המרוחק ביותר והצטנף
לשנת לילה.
בשעה 1 אחר חצות עלה קפונה על האוטובוס האחרון לת"א.

מנאץ'-א-טרואה.
בפינה אחרת של התחנה המרכזית ישבה קבוצה קולנית ומגובשת: שלוש
נערות ונער. על-פי נושאי שיחתם נראה כי היו מקומיים. הנערות,
כמו גם הטווס שישב בינהן, נעלו נעלי פלטפורמה שחורות בגובה שלא
ייאמן וציחקקו לעיתים קרובות.
האידיליה הופרה כאשר קם הטווס הצעיר והודיע כי עליו ללכת. מרגע
שנעלם בחשכת הלילה החלו להישמע קולות רמים וכעוסים מתוך קבוצת
הנערות. החיוכים הפכו למבטים זועמים והציחקוקים, לקיטונות של
אש.
מסתבר כי אותו טווס, היה חבר של אחת מהן: יפה ושופעת עד כאב,
בעלת קול צפצפני. אך במקביל, נהג לבלות לילות אהבה חטופים אצל
חברתה, חרגולית קטנה ומרושעת.
הצלע השלישית ניסתה, ללא הועיל, לפשר בין הניצות.
היפה: "זונה! אמרת לי שאין לך שום דבר איתו, איך עשית לי את
זה?"
מפשרת: "באמת לא יפה"
חרגולית: "כפרה שלי, הוא רק התקשר אלי כמה פעמים ואמרתי לו
לרדת ממני, בכלל לא נפגשנו"
מפשרת: "אסור להאמין לבנים"
היפה: (מתייפחת) "לא מאמינה לך, שולי ראתה אותו אצלך. ככה את
חברה שלי?"
חרגולית: "עיניים שלי, מי בכלל יעשה לך כזה דבר? את מה זה יפה,
כל אחד ייגנב עליך. את הכי יפה בעיר"
היפה: (בוכה) "אני לא יפה, אף אחד לא רוצה אותי. אני שונאת
אותו"
בשלב זה התיישבה המפשרת מול היפה וחיבקה אותה חיבוק ארוך. לאחר
מספר שניות הצטרפה גם החרגולית לחיבוק ולהתייפחות.
כך ישבו שלושתן על רצפת האספלט בתחנה המרכזית באילת בשעת לילה
מאוחרת ותהו יחדיו תהיות ברומו של עולם.


הערה: הסיטואציות שתוארו בתצפית זו הן תאור נאמן למקור והתרחשו
כמעט בעת ובעונה אחת.