דנה נשרפה.
העשן חנק את ריאותיה.
האש כילתה אותה.
דנה, נשרפה.

כשקמה בבוקר, לא ידעה דנה מה מצפה לה, ואם הייתה יודעת ספק אם
הייתה בכלל עוזבת את מיטתה.
דנה קמה בבוקר אחד באוגוסט, השעה הייתה כבר שעת צהרים, גופה
היה עדיין מנומנם, אבל מוחה קדח.
דנה פשוט לא ידעה מה רוצים ממנה, ואיך להתמודד עם זה, דנה חיה
כבר חודשיים וחצי באי ידיעה.
האי ידיעה הזאת משגעת את דנה, בן החבר שעזב, להורים שלא
עוזבים, ולחברים שמפנים את הגב, היא פשוט לא הצליחה לתמרן.
ואותו בוקר באוגוסט, החליטה דנה לקום מהמיטה אחרי שכבר שלושה
ימים גופה לא עזב את הסדינים, אלא מפרקי זמן קטנים של התרעננות
והתרוקנות בחדר האמבטיה.
הריח בחדרה של דנה, היה טחוב, כבד, לא מאוורר. דנה פתחה את
הטלויזיה שעמדה מול על הרצפה, עם השלט, והתחילה לראות, בעצם
לבהות, דנה לא קלטה מה נאמר בטלויזיה ובטח שלא הקשיבה. היא
בהתה, חלמה, נתנה למוחה לנדוד.
לפתע ראשה של אימא הציץ מעבר לדלת, "בוקר טוב דנד'וש" אמרה,
"ישנת טוב?" דנה לא הבינה מה אימא רוצה ממנה, למה היא לא עוזבת
אותה במנוחה.
דנה לא יכלה לראות, שאימא דואגת לה, שהיא לא מספרת לה שכל ערב,
שרונית מתקשרת ושאולת לשלומה של דנה, ואם היא מרגישה יותר טוב.
אז אימא משקרת לה כל פעם מחדש, "לא מתוקה, עדיין יש לה חום
גבוהה ונפיחות בגרון", ואז רונית שואלת אם היא יכולה לעזור
במשהו. "לא מתוקה, נסי מחר" עונה אמא של דנה במהרה.
אימא של דנה, לא משקרת כבר 11 יום סתם, היא אוהבת את הבת שלה,
ורוצה שיהיה לה רק טוב, אבל אם דנה רוצה להיות לבד, אז ניתן לה
להיות לבד, "זאת רק תקופה, ככה זה כולם בגיל ההתבגרות", אומרת
לעצמה אימא של דנה.
דנה אמרה לאימא "כן ישנתי בסדר, אבל נראה לי שאני אמשיך לנמנם
עוד קצת", "את רוצה אולי משהו לאכול?" שאלה בדאגה אימא,
דנה הביטה בעיניה הגדולות של אימא ולא ראתה את אותה הדאגה. "לא
אני לא רעבה" ענתה, "טוב, אם תצטרכי משהו אני בסלון" אמרה אימא
של דנה, סגרה אחריה את הדלת והתקדמה לכיוון המטבח.
השעות חלפו להן, ודנה איתן. וככל שהזמן עבר, התגבשה החלטתה של
דנה,
דנה פתחה את הארון, הסיטה חלק מהבגדים התלויים, ולפניה נגלו
שני בקבוקי וודקה מלאים, מימיה ה"עליזים" של דנה.
למראה הבקבוקים דנה נתקפה בחילה, הבקבוקים האלו הכילו כל כך
הרבה רגשות, וכל כך הרבה מקרים, שדנה הייתה רוצה לשכוח, שהכאב
היה חד מנשוא.
דנה, בחודשיים וחצי האחרונים ניסתה לשכוח, ניסתה להבין, מה לא
עובד, ושעמדה שם מול אותם שורפי גרונות, הבינה דנה. שהיא לא
תיפטר מהבקבוקים האלה לעולם. כי הבקבוקים הללו הם חייה, היא
חיה בשכרון, ושיצא מאותו שיכרון, יצא מחייה.

דנה הבינה שהבקבוקים הם חלק בלתי ניפרד ממנה, וכדי לאחד את
אישיותה השבורה, פתחה אותם, והתחילה לשפוך על עצמה את תכולתם,
להתאחד עם חייה הקודמים. הריח החריף של האלכוהול החל נישא
באוויר, והעפיל על ריחו הטחוב של החדר.
אבל לדנה זה לא שינה כלום, דנה שפכה את מלוא תכולתם של
הבקבוקים על עצמה, באמונה שזהו הפתרון, שאף אחד חוץ מאותם
בקבוקים לא יעזור לה, הבקבוקים האלה היו חייה, ויהיו מותה.
דנה לקחה את המצית הכחול שהונח על שולחן הכתיבה, הדליקה אותו,
ונגלתה לפניה להבה שלווה, להבה, שדנה רצתה להיות כמותה.
דנה הפילה את המצית על הרצפה, האש החלה להתקרב לעברה, וחיש מהר
אחזה בבגדיה, דנה החלה לצעוק, צעקות חסרות משמעות, צעקות
לשמיים. ואימא באה בריצה לחדרה ושפתחה את הדלת ברוח סערה,
וראתה את ביתה בוערת, החלה גם היא לצעוק, לבכות ולאבד
עשתונותיה.
וכשאש הגיעה לשערה, ועינה ראו אדום, ראתה דנה מבעד ללהבות את
אימא, חסרת אונים.ועיניה הגדולות הקרינו דאגה, הקרינו חיים.
חיים שדנה חיפשה זמן כה רב, ואז דנה הבינה שהמוות לא יפתור
כלום. אבל -

דנה נשרפה.
העשן חנק את ריאותיה.
האש כילתה אותה.
דנה, נשרפה.
דנה, מתה.