אין לו סיכוי.
רבות הן הפעמים שבהן עברתי בצומת של מרכז חורב. רבות מאוד.
בין אם זה קורה בשעת צהריים נעימה, או בשעת ערב גשומה, הוא
נמצא שם, על הכביש. הליכה עקומה, פנים עוד יותר. מקבץ נדבות
במסווה של טרמפ לחץ.
המעבר בצומת כרוך כל פעם באותה רוטינה - לסגור חלונות, לנעול
חלונות ודלתות, ולקוות שהרמזור יתחלף לפני שהוא יספיק להגיע
אליך ולהמטיר עליך, בלי מילים, רגשי אשמה מהולים בהבנה.
מעטות הן הפעמים שבהן מישהו פותח למענו את החלון, וגם כשהחלון
נפתח - הארנק נשאר סגור. אפשר להבין את זה לפי המבט המזוגג
שהוא תוקע בפסים הלבנים שעל הכביש אחרי שהחלון נסגר.
הוא הולך על הפסים האלה לפחות 100 פעמים ביום. כשהרמזור הופך
ירוק הוא חייב לחזור למדרכה - וזה לא התחום שלו. הוא לא עוד
קבצן שיושב עם שלט וכוס ריקה.
הוא לא צריך שלט, הוא מדבר, הוא לא צריך כוס ריקה, יש לו תיק
גב, ואפשר לראות איך הוא לא מעריך את הקבצנים האחרים האלה,
ובצדק. יושבים ומחכים.
הוא לא יכול לחכות.
כל החיים עוד לפניו.
היום עברתי בצומת הזאת שוב. למרבה השגרה הוא היה שם, ובפעם
הראשונה הגיע אליי.
דפיקה בחלון.

דפיקה בלב.

פתחתי לו את החלון. הרגשתי את המבט העצוב והנחוש שלו נפלט אליי
אפילו דרך המזגן. הוא סוף סוף הגיע אליי ואף פעם לא תיארתי
לעצמי את ההרגשה.
חיטטתי בתא הקטן שליד הכסא ומצאתי מעט ניירות מסטיקים ריקים
ופסק זמן. הושטתי לו את הפסק זמן דרך החלון והוא לקח אותו.
"תודה" הוא אמר.
"בבקשה" השבתי לו.

ואז הרמזור התחלף ודרסתי אותו בטעות.

פדיחה. אבל מההתחלה לא היה לו סיכוי.