בקרבות
הוא תמיד מפסיד. סיגריה אחרונה
עוד כוסית שסוגרת את הלילה
ואותם דברים שלא נאמרו.
במסע אל השינה, שלעיתים נמשך לאורך
ימים רבים, הוא מונה כל אותם רגעים
שקרוב היה לניצחון
ואינו נזקק אלא ליד אחת.
שוכב על גבו, אברים פשוטים
מתמקד
בנקודה דימיונית, בין הטיח המתקלף
לבין נסיונותיו לזכור את שמה.
ביודעו את קיומו, הוא תר אחר הכאב
חוליה חוליה, עצב עצב
אך איננו מצליח לפוגשו
לפחות לא עד אשר היא הולכת.
"אלוהים", הוא קורא (לא מאמין)
"אני מצטער", אך במקומה באים כל הדברים הקטנים
שגורמים לך להרגיש געגוע בעודה נמצאת.
טרם יעלמו טיפופי פסיעותיה בסמטה
הוא מגיע לכלל הבנה שאולי אין בו כדי
לשנות. קורא שוב בשמו לשוא:
"תן לי רק סיבה טובה אחת
רק אחת",
ונרדם.