השתדלתי מאוד לתת לו לנשום עוד מעט. אך לפתע הרגשתי כי כאילו
ואני מביטה על המתרחש מהצד, קולי כמעט ולא נשמע. איך עבר
הניתוח, שאלתי שוב. האיש היקר הביט אל תוך עיניי ובחיוך עייף
הסביר.

אחד מנימיי הדם במוח התפוצץ, וגרם לשטף דם במקום. הצלחנו לנקות
את כל האיזור, ומה שנותר זה להתפלל.

הייתי מותשת לפתע. התפרצתי בבכי, בלי יכולת שליטה על עצמי.
מלאה בכדורי הרגעה שדאגו לדחוף לגרוני בלי הפסקה, עדין איתנה
על הרגליים. לא זוכרת מתי ואיך הגענו למחלקת הטיפול נמרץ.
המקום היה עמוס לעייפה בחברים וקרוביי משפחה. פניתי לכיוון
החדר, אך אחת האחיות עצרה בעדי והסבירה כי אני חייבת להיות
סטרילית במקום, והגישה לי חלוק, נעליי ניילון וכובע מניילון.
נראתי כמו ליצן בקרקס. זה נתן לי מעט חיוך על השפתיים.

ניגשתי למיטתה של בתי. היום עברו מאז 5 שנים, אני מודה לאלוקים
ששלח אלינו את שניי המלאכים היקרים שהחזירו לי את ביתי שלמה,
דר' ספקטור ודר' שלומי קונסטנטין. אמן שרק בריאות והצלחה ינחלו
בחייהם.