בוקר אחד קמתי וגיליתי שגר בתוכי מישהו. קראו לו יאושיהו, אבל
החברים שלו, המעטים, קראו לו יאוש.
הוא נכנס לגור בתוכי בערך אחרי 10 חודשים בצבא. הוא גר מעל
הנפש, איפה שפעם גרה תקווה, אבל היא ברחה משם כבר מזמן ואף אחד
לא יודע לאן.
ליאוש היתה נטייה לעצבן את כולם אצלי בגוף. תמיד היה אומר שאין
שום דבר טוב פה. תמיד על הבוקר הוא היה עושה רעש ומזכיר לכולם
שהוא שם, שהוא לא הלך לשום מקום וגם לא מתכוון ללכת. הוא נהג
לשים את המוזיקה המדכאת שלו, לרשום את השירים המדכאים שלו,
לפעמים גם סיפורים, בעיקר לשתות אלכוהול בשביל לשכוח, לפעמים
גם לעשן גראס, ובעצם - להוציא לכולם את החשק לחיות.
ליאוש גם היה אח קטן, אבל ליד יאוש היה נראה כאילו הוא אבא שלו
ואמא שלו וכל המשפחה ביחד. לאחיו קראו דיכאון, או בקיצור דיכי,
כי כשהוא היה קטן הוא היה בא והולך לכמה ימים, אם כי עכשיו זה
כאילו שהוא חתם קבע. גם הוא נכנס לגור מעל הנפש, בדירה הישנה
של חלומות.
יאוש ודיכאון עשו מה שרצו בגוף שלי. מרוב שהם שיגעו שם את
כולם, כבר לא נשאר לי כוח לכלום ורק רציתי לישון כל היום.
יום אחד התאספו כל הדיירים אצלי בגוף, כמובן בלי לקרוא ליאוש
ודיכאון, וחשבו מה לעשות.
הלב הציע שצריך לקרוא למשטרה לפני שיאוש ודיכאון יגדלו
ויתפוצצו מבפנים ויהרגו את כולנו. הקיבה וכל החבר'ה מהעיכול
חשבו שצריך לנסות לגרש אותם כולם ביחד ולתת להם מכות, אולי
אפילו עם סכין או כדורים, ככה שהם לא ירגישו, כי מזמן הם כבר
לא אכלו כמו שצריך והם רעבים משהו פחד, אבל דיכאון לא מוכן שהם
יקבלו אוכל.
תשוקה ואהבה, שישבו כל הזמן הזה בשקט בצד, נראו כמו הילדים
הרעבים האלה באפריקה. הן היו מסכנות ולא קיבלו תשומת לב. בקול
חלוש הן הציעו שאולי נחפש איזה מישהי שתעזור לנו להפטר מדיכאון
ויאוש, אבל לאף אחד לא היה חשק, כי חשק ממזמן ברח, עוד כשיאוש
רק הגיע.

בינתיים היו צעקות, ריבים וכל מיני בין כולם כי אף אחד לא ידע
איך להפטר מדיכאון ויאוש, אבל כולם חשבו שהם יודעים.
המוח החכם ישב בצד וחשב. פתאום היה לו רעיון וכולם התאספו
מסביבו והשתתקו, כי מוח היה הכי חכם מכולם ותמיד היו לו
רעיונות טובים. המוח אמר שהם הגיעו לפני 10 חודשים, בערך בזמן
שהתגייסנו.
מאיפה הם הגיעו אלינו? שאלו כולם במקהלה.
ואז המוח הסביר:
לקיבה הם הגיעו כי אף פעם לא אהבנו את האוכל של הצבא ותמיד הוא
היה עושה לנו באלגנים בבטן.
את תקווה הם גירשו ל3 שנים לפחות.
את תשוקה ואהבה הם הרסו, כי אף אחת לא יכולה להחזיק איתנו כל
כך הרבה שבתות וסופי שבוע שנשארנו בצבא.
גם רצון נעלם ל3 שנים לא כולל מילואים, כי תמיד היו מציקים לו
להתגלח ולהסתפר ולא נתנו לו להרים את הראש.
חלומות מזמן מת כי דיכאון שבר לו את כל העצמות איך שהגענו
לצבא, ואותו הסיפור עם חשק.
ושמחה? עצוב לי לדבר עליה.

כולם הנידו את ראשם בהבנה. אז מה נעשה? שאלו שוב כולם במקהלה.
המוח הסביר בכובד ראש: צריך לחשוב על פיתרון. זה הצבא הזה
שהורס אותנו.