איזה שעמום.
אני קם בבוקר. מתקלח. פוגש את אותם פרצופים. כל הזמן אותם
פרצופים. זה לא שהפרצופים לא מחייכים, או שואלים מה נשמע, זה
לא שהם לא חברים שלי, ושלגמרי לא אכפת להם ממני, זה גם לא שהם
מתעלמים ממני, או מעצבנים אותי כל הזמן. אבל הם רק פרצופים. הם
לא אומרים לי שום דבר. הפרצופים. אני מרגיש נורא. אני מרגיש
ריק. אבל למי אני אגיד את זה? למי אצרח? הפרצופים לא שומעים.
הם רק מעמידים פנים.
הזמן מאבד משמעות. יום הופך לילה. שלישי הופך שבת. אתמול זה
כמו מחר ואיבדתי את הספירה כבר. כל הזמן הזה הייתי עסוק ולא
שמתי לב. אבל פתאום יש לי זמן, ואני לא מצליח לשעשע את עצמי
בכלל. הייתי נוהג להתחנן ליום חופש. היום אני רק מחפש משהו
לעשות. אבל הכל אותו דבר . בוקר. מקלחת. פרצופים. ובחזרה
למיטה.
ככה זה כשאתה זבוב.