"זה משהו כזה.." הוא אמר, והתחיל לשרטט ציור בלתי נראה על גב
הספה עם אצבעותיו. ראיתי את הציור.
"אז יש משהו, שאם אני אעשה אותו אז אני ארגיש יותר טוב בעתיד
וזה לטובתי," והמשיך את הקו הדימיוני לכיוונו. "אבל אני פוחד
לעשות את זה, כי יש משהו מאחורי זה..." וצייר עיגול מאחורי
איפה שהתחיל, צייר אותו רחוק רחוק לכיוון שלי. מולי.
"אם אני אעשה את זה, זה יפגע במישהו, מישהו שאני לא רוצה
שיפגע".
הרהרתי כמה שניות בציור ושקעתי בספה. זה לא קורה.
הרמתי קצת את מבטי וראיתי את עיניו החומות האוהבות מתבוננות בי
לעומק. הן מנסות להסביר לי. כמו אב שמספר לבת שלו שהיו חייבים
להרדים לה את הכלב.
יש שם כל כך הרבה כאב, בעיניים הללו.
"אני מבינה, אבל אולי לא כדאי.. ז'תומרת - אם תעשה את זה, יכול
להיות שתחשוב שזה לטובה, אבל זה בעצם יהפוך לצלקת עמוקה."
אוי לא... אני מדברת שטויות.
מבטו נופל, והוא לוקח את ידי ולופת אותה בעדינות עם שני ידיו
בחום.
"שני, אני לא יכול להמשיך ככה... תביני, אני רוצה משהו שלא
יכול להיות שלי, כבר כל כך הרבה זמן... כשעזבתי את הבית של
ההורים שלי והייתי קצת לבד, חשבתי שהתגברתי. כי לא ראיתי אותך.
אבל אז... התקשרת. את זוכרת?... ונפגשנו שוב. וזה חזר. כל מה
שהרגשתי חזר. וזה יותר כואב ממקודם".
הוא אישר את מה שפחדתי ממנו כל כך, את מה שניסיתי לדחות כדי
לסחוט את מה שנשאר מהקשר שלנו עד הטיפה האחרונה.
אני כל כך אגואיסטית.
"אני אבין," אמרתי אחרי שתיקת יישום.
אי אפשר להתכחש לזה, ידעתי שזה יבוא מתישהו.
"זה בסדר, אני אבין."
"..."
"שמעת?... אני לא רוצה שתסבול יותר. אני לא אפגע... זתומרת-
אני אתגבר בסופו של דבר. לא מגיע לך לסבול. זה לא מגיע לך."
מה אני עושה? אני לא אתגבר, הוא כל כך יקר לי... אני אוהבת
אותו מעבר למובן של רומנטיקה.  הוא היחיד שבאמת מבין אותי,
שבאמת כמוני. הוא משלים אותי.
אך בדיוק כשהעליתי שוב את מבטי להתחרט ראיתי שינוי בו. עיניו
כבר לא מלאות כאב כל כך - הוא שליו. עצוב... אך שליו.
הוא שווה את הצער הטיפשי שלי. הייתי עושה הכל כדי שהוא יהיה
מאושר- וזה מה שיעשה אותו מאושר. אין סיבה מוצדקת להתנגד.
הסערה שמשתוללת בבטן שלי עברה לעיניים, ואפילו לא ניסיתי לעצור
אותה. דמעות החלו לזלוג מהן וכולי התפרקתי.
הוא אומר לי לא לבכות, שזה כואב לו לראות את זה, אבל אני לא
מסוגלת להפסיק. איך אמשיך את החיים הדחויים שלי בלי לדבר איתו
כל לילה? בלי לחיות כל יום בציפייה לפגישה הבאה שלנו? בלי סיבה
להתקדם? בלי מטרה?
בלעדיו?
הבכי השקט שלי הופך לייבבות של ילדה קטנה.הוא ירד מהספה
והתיישב על הברכיים על הריצפה מולי כדי שאראה אותו. גרמתי לו
גם לבכות.
לא רציתי שזה יקרה.
עיניו שוב כואבות. הוא מחזיר לי מבט מיוסר, שפי אלף יותר מיוסר
משלי כי זה בא מהם, מהעיניים החודרות שלו.
אני רק מחמירה את המצב.
"אני כל כך מצטערת," אמרתי, והוא שתק.
שתק בהבנה, וחיבק אותי.
אני עדיין מרגישה את ראשי בכתפו משום שלא רציתי שהחיבוק ההוא
אי פעם יגמר.
אך הוא נגמר, וגופנו נותקו חוץ מהידיים המשולבות המנחמות.
כעת הבטתי בעיניו והן זהרו שוב באותו אור עצוב נינוח, ובאותו
רגע עבר בי גל של רוגע, כעת גם עיני היו כך.
הבנתי את מה שהוא הבין מזמן.
לא נועדנו.

יצאנו בשתיקה מהחדר והתחלתי ללכת לבד לכיוון תחנת האוטובוס.
למזלי עצרתי את עצמי לפני שאמרתי "ביי" מתוך הרגל. אפילו לא
הסתכלתי אחורה.
כל מה שהיה בינינו נמחק.
אנו זרים.