אהובתי הנוגה,

זמן רב חלף מאז עזבת אותי.
כולי תקווה שלאחר קריאת מכתבי, תכירי בשינוי שחל בי ותשובי
במהרה.

האביב היטיב עמי. זה מכבר הוא הגיע להרים, מכסה הכל בפריחה
לבנה ובוהקת, שמטהרת את האוויר מריחות הטחב והעשב הרטוב.
הציפורים שנטשו אותי, ממש כמוך, שבו לפני ימים אחדים והחלו
בונות קן לגוזלים העתידים לבוא. גם הפרפרים והשפיריות יצאו
ממקום מחבואם החורפי, מזמזמים באוזניי כפעם וצובעים את השמיים
בכנפיהם הצבעוניות - שקופות. האגם החליף צבעיו מן האפור הדהוי
לתכלת עז, וחיות היער החלו באות לשתות ממנו לעתים קרובות.
אביך, חרף גילו המתקדם, החליט לצבוע את הבית מן המסד ועד
הטפחות. תחילה צבע בחום אדמדם את הדלת הראשית ואת החלונות
(כדי שיתאימו לי, כך אמר), ומאוחר יותר אף סייד את קירות הבית
ואת הגדר שמסביב לגינה.
אמך החלימה ממחלתה עוד בסוף החורף.
מדי יום היא יוצאת ומנקשת את העשבים השוטים שצמחו תחתיי, מניחה
זרי פרחים למרגלותיי, ולוחשת לי דבריי נועם בטרם היא שבה
לחדרה.
החתול שלך עדיין נהנה להשחיז עליי את ציפורניו,
ודומני שאם ימשיך בכך יהרוג אותי במהרה. אך אל דאגה -
ענפיי החלו מלבלבים,
שורשיי העמיקו.
מבפנים אני חלול כשהייתי.

את הגרסה המתורגמת לאנגלית (שלדעתי מוצלחת יותר), ניתן למצוא
באתר הבית - שקית הקאה נקודה קום.