ארנון ישב מכווץ בכסאו אל מול מנהל סניף הבנק שלו. האוויר
במשרד, שדלתו הכבדה היתה סגורה היטב, היה דחוס וספוג בעשן
מתקתק של סיגר יקר במיוחד. הם הביטו זה בזה בעיון, ובעוד שמבטו
של המנהל היה משועשע, מסוקרן ולועג, היה מבטו של ארנון חשדני,
מבוהל ומבולבל. הם ישבו כך דוממים וסקרו זה את זה.

חמש דקות לפני כן שלף מנהל הסניף קופסת מתכת נוצצת ממגירתו
והניח אותה לפני ארנון. במרכזה היה כפתור אדום מהבהב. הוא הציע
לארנון הצעה, שלדבריו רק טיפש היה מסרב לה. הבנק, כך הציע,
ימחק את כל החובות העצומים שהצטברו בחשבונותיו של ארנון (שש
ספרות גדולות), יבטל את הערבויות, ילווה לו סכום חד פעמי ניכר
בריבית אפס, ויפתח עבורו שלוש קופות גמל בתנאים אופטימליים.
בתמורה לכל זה, ארנון, מצידו, נדרש רק לדבר אחד.

ללחוץ על הכפתור האדום המהבהב.

ארנון הרהר בדבר. הנה שוב הגיע לאחד מצמתי החיים בהם הוא נוהג
לעשות טעויות קשות המכריעות את גורלו לשבט.

כך למשל, אז בימי התיכון, על שפת הים בחוף גורדון, כשגבר עליו
יצרו תוך כדי המציצה של נירה והוא דחף את ראשה בכוח אל חלציו
ולא עזב. היא נפנפה בשגעון בזרועותיה, הכחילה, חבטה בו, שרטה,
וניסתה להאבק בחנק שאחז בה, אך הערפול שאפף אותו גרם לו דווקא
להפעיל לחץ חזק יותר על הקרקפת, לחץ אשר לא פסק עד שסיים לדחוס
את כל מטענו לגרונה. רק אז נאות לשחרר אותה, משתעלת, יורקת,
אדומה כולה וצורחת. מאז לא ראה אותה. ולא אף אחת מחברותיה. רק
קווצה עבה של שיער ראשה, שנותרה אז אחוזה באגרופו, נשתמרה אצלו
בשקית ניילון. היא עצמה, כך שמע, הפכה ללסבית, ויש הטוענים
שאפילו נראתה בכמה צמתים לבושה שחורים בחברתם של כמה פרופסורים
וערבים, השם ישמור. אומרים שכעת היא גרה בנווה שלום עם הזמרת
ההיא, שהועד למען החייל לא יקנה ממנה מופעים לעולם.

או הטעות האיומה שעשה כסטודנט, כשהסכים לקבל את העבודה ההיא,
נו, שמה, בבית הלוויות. כבר ביום הראשון הורו לו לקרצף שתי
מפשעות של גוויות. האחת גופת זכר והשניה התגלתה, מבעד לסבך,
מאוחר מדי, כנקבה. לאחר אותו יום לא יכול היה להתקרב לכוס של
אשה משך כעשר שנים, מה שדחק אותו לבסוף לפינה, קרי אל זרועותיה
של זו-הקרויה-בפיו-בחיבה-האסקימוסית.

היה ברור לו שהוא יבחר ללחוץ, והוא חשד שזו תהיה הטעות הגורלית
מכולן. מנהל הסניף סרב בתוקף לגלות מה יהיו השלכות הלחיצה על
הכפתור. כל תוצאה, בעצם, היתה אפשרית. הכפתור עלול היה להפעיל
פצצת אטום ולחסל חצי עולם, או להזרים בצינורות מסתוריים גז
רעיל שיחסל את כל משפחתו של ארנון. נכון הוא שבאותה מידה יכול
הכפתור להיות בסך הכל אחראי על הורדת המים בשירותים בסניף או
על הצפתו בביוב של בית הועד הפועל. האפשרות כי במו ידיו יגרום
לאסון, נראתה לארנון, משום מה, סבירה יותר ומוחשית יותר.

ארנון חש היטב את הלחץ בקדמת ראשו המלווה אותו ללא הרף, מזה
שנים, ואשר הלך והתגבר ככל שנערמו החובות, גדל מספר הצאצאים,
וכאשר מונה הסירובים שספג מהאסקימוסית עבר את העשרת אלפים. הוא
חש נטייה גוברת והולכת לשחרר את עצמו, בלחיצת כפתור, מכובד
המועקה. ושיחרב העולם, קיבינימט. הדבר היחידי שעיכב אותו היתה
התהייה העמומה לגבי המניעים של מנהל הסניף שישב לפניו, זחוח
ומדושן עונג.

היה זה מנהל סניף צעיר ובוטח בעצמו, וניכר בו שהוא רואה
בתפקידו הנוכחי שלב קטן בלבד בדרך מעלה בסולם ההיררכי של הבנק.
מאחר שנאלץ לפגוש אותו יותר ויותר בחודשים האחרונים, כבר היתה
מונחת שנאתו של ארנון על יסודות עמוקים ובריאים. הוא שנא את
תסרוקתו העשויה בקפידה, שביל בצד. את חולצותיו הבהירות
המעומלנות. את הסיגרים המצחינים ואת כורסת העור הנפוחה,
המסתובבת. הוא שנא את הנאומים הארוכים שלו על התואר השני שקיבל
בהצטיינות ועל הדוקטורט עליו הוא עובד. הוא שנא את הטון
הדואג-כביכול אך המתנשא-בעליל בו היה פונה אליו בכל פעם:
"ארנון, ארנון, מה נעשה עם יתרת החובה הזו". - מה "נעשה"?
חתיכת חרא. נעשה? ביחד כאילו? אולי אם "נתחוב" את ראשך לתוך
האסלה ו"נחפוף" את שערותיך עם המברשת המעופשת המונחת שם, אולי
יצוצו "לנו" רעיונות שיסדרו את הענין? ארנון שנא בשתיקה וידע
שזה עולה לו בבריאות.

הוא לא יכול היה לשאת עוד את כובד השתיקה.

הוא חש נהרות זעה בגבו, ונחרד לנוכח התחושה שמצאו את נתיבם
פנימה אל החרכים מאחור.

כמעט רווח לו כשהיושב מולו החליט סוף סוף לפתוח את פיו:
"ארנון, קדימה, אין לי אפשרות לחכות".

לארנון נדמה היה כי התווך בינו לבין המנהל רטט בקצב המילים.

הקירות נטו ונדחקו זה אל זה.

הוא הזיע כל כך שנראה באותו שלב כאילו שחה בבריכה לבוש
בבגדיו.

צחנת הסיגר,

האוויר הדחוס,

הלחץ ברקות,

אך היה זה בעיקר דחף המשטמה, שהזניק אותו באחת אל הקופסה.

לעזאזל הכל.

הוא דפק בכח ובזעם על הכפתור האדום.

ההבהוב הפסיק מיד.

מנהל הסניף חייך. הוא פתח שוב את המגירה שלפניו. בפנים היתה
מונחת חבילה של ניירות, ועל כל אחד מהם היה כתוב: "קבלת החלטות
במצבי לחץ, עבודת דוקטורט בחוג למדעי ההתנהגות". הוא סימן "וי"
במקום המתאים, סגר את המגירה, קם ממקומו וסימן לארנון את הכוון
לדלת. ארנון התבונן במעשיו מבלי להבין ומיד קם אף הוא ממקומו,
מבוהל ונרעש. הם לחצו ידיים וארנון יצא מהמשרד ללא אומר. הוא
התבונן החוצה לרחוב, מבעד לשמשת הבנק אך לא הבחין בשום שינוי
מיוחד. רק כשיצא החוצה אל המדרכה התל-אביבית, המוארת בשמש
חורפית נעימה, נדמה היה לו כי הוא שומע את צפירות ניידות מכבי
האש ומחלקת התברואה של העירייה, בדרכן לרחוב ארלוזורוב.