הלילה שוב עולה ואיתו הירח ועוד מליוני כוכבים.
הירח עומד באמצע השמיים, ומסביבו כל מליוני הכוכבים. כל כוכב
מנצנץ בשלו; בקצב, ובצורה שהוא התאים לעצמו.
בטח אתם מתארים לעצמכם תמונה כזאת:
הירח במרכז העניינים, בטח כל הכוכבים חברים שלו, מדברים איתו
יום ולילה (או יותר נכון לילה ולילה), הוא בטח יודע את כל מה
שקורה שם במקום הלא מוכר הזה - השמיים.
תרשו לי לנפץ לכם את האשלייה - זה לא המצב, הירח עד כמה שהוא
במרכז העניינים, וכמה שהוא מוקף במליוני כוכבים - הוא לבד.
גוש גדול באמצע השמיים, שמוקף בכוכבים שמראה לנו האנשים פה על
הארץ חיוך קטן ותמידי אבל בתוכו, במרחק הוא עצוב...
הוא מאיר את הלילה השחור והמנוכר, מפזר הילה למרחקים, הכוכבים
מאירים, ואנחנו בני האדם רואים אותו מכל הכוונים. אבל אף קרן
אור לא נשארת איתו - עם הירח הוא שם לבד, גוש אפור, גדול שאף
פעם לא מנצנץ.
גם הירח בוכה. |
